12


אודות ישעיהו הראל

הסוס שנפשו חשקה בנעליים

סבורני שלאחר המגע היום יומי שהיה לי עם עגלוני תל-אביב והסביבה, במסגרת עבודתי בבית המשפט לעבירות התנועה, לא יהיה בנסיוני למיינם לפי סוגיהם משום פלישה לשטחים שאין לשכמותי זכות של דריסת רגל בהם.

מסתמא אין מלאכת מיון וסווג זו מן הקלות, שכן מיד בתחילת דרכנו הננו נתקלים בקושי הנעוץ ברבוי נקודות ראות אפשריות שמהן נוכל להשקיף על הבעיה כולה.

סוחר בחפצי הלבשה, למשל, או במאי תיאטרון, עלולים להיות מעונינים בתשובה לשאלה מה הם סוגי התלבושת המקובלים על העגלונים, לאלה נוכל להשיב שכל האוחזים במושבות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, נמנים עם חובשי הכומתות הקרויות ׳׳קסקט׳׳ ועם נועלי המגפיים הקרויות ׳׳בוטס׳׳.

המשטרה, מצדה נוהגת לחלק את העגלונים לשני סוגים: לממלאים אחר הוראות סעיף 2 לפקודת התעבורה ולמי שאינם ממלאים אחריה. הסעיף 2 קובע שלא ינהג אדם רכב בישראל אלא אם יש רשיון לרכב כזה.

חלוקה זאת, המקובלת על המשטרה, למרות היותה מעשית מאד, אין בה לדעתי כדי להמחיש לפני הקורא, אף לא בקרוב את חד-גוניותו של צבור זה שאנו דנים בו מנקודת הראות של יחסו לחוק בכלל - ולדיני תעבורה בפרט.

אסכולה הגיונית הרבה יותר היא זו המבססת את החלוקה על הבחנה בין סוגי העגלות, או לחלופין, בין מיני הבהמות הרתומות אליהן.

המחלקים את העגלונים לפי בהמותיהם לבעלי הסוס מזה ולבעלי הפרדות מזה מכניסים, לדעתי, ראש בריא למיטה חולה ופותחים פתח לטענות משפטיות סבוכות שמוטב היה בלעדיהן.

הרי לפניכם, למשל, המקרה בו הואשם בפני עגלון בהשארת עגלה רתומה לסוס בלי השגחה, באופן שאיפשר לסוס לנסות כוחו בדהירה בלתי מרוסנת ברחובות העיר ולגרום לשערוריה גדולה. הנאשם הכחיש את האשמה והקטיגוריה הביאה נגדו עדים רבים. כל העדים ספרו כיצד הסוס רץ, כיצד הילדים נבהלו מהסוס, כיצד העגלה שהסוס גררה גרמה נזק למכונית שעמדה בדרך, וכו'. הנאשם שמע את כל הספורים בהנאה מרובה, מחייך לתוך זקנו, ולא שאל מהעדים כל שאלות. משבא תורו להשיב על האשמה, הוא לא נסה להכחיש את העובדות אלא טען טענה אחת בלבד: שכתב התביעה לקוי ואינו יכול לשמש בסיס להרשעתו מפני שבהמתו היא פרדה, בת לסוסתו ׳׳בילה׳׳ ז”ל ולחמורו של השכן. הטענה הזאת לא מצאה בשעתה את דרכה אל לבי וגם היום נראה לי שסוג הבהמה איננו מהיסודות שיש לבנות עליהם הבחנות.

בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה התחלקו הכל לשתי קבוצות: למתקדמים שחיו "עם רוח הזמן", ולשמרנים אשר ליבוטי המצפון מנעום מלנצל את פלאי ההתקדמות. אף העגלונים לא נבדלו אז מכלל ישראל בצעדם בראש מחנה הקדמה. הקבוצה הזעירה של השמרנים בתוכם אשר לא ההינו לדרוש עבור הובלת קרש גהוץ למרחק מאתים אמה שכר יום עבודה של מנהל משרד ממשלתי הוותה מעוט מבוטל. חלוקה זאת לשתי הקבוצות אבד עליה הכלח, לדאבון לבם של הנוגעים בדבר, וכיום אין בה עוד טעם, לאחר ששכר יום עבודתו של מנהל משרד ממשלתי פסק להוות קנה מידה ל׳׳נגלות׳׳ של עגלונים, והוא משמש עתה רק מודד לשעור שכרם של שרברבים ומרצפים ושאר רוכבי האופנוע, שאין ביניהם לבין העגלה ולא כלום.

הייתי יכול להציע לבם עוד מבחנים כהנה וכהנה אולם לאחר שקלא וטריא נראה לי שלא תצמח מזה תועלת מרובה. המבין הרי יבין שלא היה בכוונתי מלכתחילה לעסוק במלאכת המיון לשמה. רצוני לספר לכם מעשיה בעגלון ובסוסו, ובטרם אכניסכם לאולם בית הדין שעה שהעגלון נשפט בו, העברתיכם בטרקלין הגדוש חבריו הממתינים לו, והראיתיכם מעט מזעיר מן ההוי שהצמיחו.

נבקש, איפוא, את סליחתם של אלה המעונינים בסקירה מקיפה ומעמיקה יותר על הנושא של ״בעליגולס למיניהם" וניחד את הדבור לאותו יהודי שהובא במשפט בשל סוסו היהיר שחשק לפתע בזוג נעלים.

יהודי זה הובא בפני כשהוא נאשם בנהיגת רכב באופן שיש בו משום סכנה לצבור, במורד התלול של שדרת בן-ציון בתל־אביב.

מיד כשהוכרז שמו של הנאשם, עוד בטרם הספקתי להציץ בתיקו שהונח על שולחני, ידעתי שהאיש הנצב לפני הוא עגלון מבטן ומלידה.

כסוי הראש המסורתי בדמות ה״קסקט״ הווה כמובן את סימן הזהוי הבולט ביותר לעין. אולם איני סבור שהיה בו כשלעצמו כדי לשכנעני אלולי האפילה מצחיתו על הפנים שהשתייכותם המקצועית לא יכלה להיות מוטלת בספק.

בתחילה הייתי מהרהר רבות בשאלה מה נותן לפניהם של עגלונים את הבאתם המיוחדת המבליטה אותם מתוך יתר אנשי ההובלה.

בתום תקופה ממושכת של הסתכלות הגעתי למסקנה שחלק מהסוד טמון ללא ספק במגע המתמיד בין פניו של העגלון לבין תהפוכות מזג האויר בכל תקופות השנה. בה בשעה שנהג המכונית נהנה מהגנה מלאה בפני הרוח, הגשם והברד בחורף, ומקרני החמה הבוערות בקיץ, בהיותו מוקף פח וזכוכית מכל עבריו, ״הקסקט״ הוא הגנתו היחידה של העגלון מפני פורענויות הטבע, ולכן גם פניו מיובשים יותר, שחומים יותר, ונראים מצומקים יותר.

מחוגי העגלונים עצמם שמעתי, שחלק חשוב של הסוד טמון בעובדה האחרת, ששעה שלסוס ולמכונית צנור הפלטה באותו הקצה, נמצא מושבו של הנהג במכונית מלפנים והעגלון מושבו בעגלה מאחורי הסוס. אדם המנסה במשך שנים רצופות לנשום מבלי להריח - סופו שפניו מתעותים במקצת.

פניו של הנאשם העידו בו ברורות כי שנים רבות עברו עליו בהסתכלות מול אורו החזק של השמש, ובהעזה מול אין-ספור רוחות סערה. אולם לא היה זה הטבע ששח את גבו, שצלק וסרט את עור ידיו, שנפח את גידי עורפו, והקהה את עיניו. בהכירי את האותות הידועים של עבודה מפרכת נגשתי לברור משפטו בתקוה שלא אאלץ להחמיר עמו.

פרשתי את גליון האשום ומתוכו הוברר לי שאכן לא טעיתי, ושעגלון בפני, מהדו־יצולניים, שסוס אחד מהלך לפני עגלתם. באשמה פורט כי הנאשם הוביל ברזלי בנין במשקל רב, במורד התלול של שדרות בן-ציון בעגלה נטולת מעצורים וכי בהגיעו להצטלבות השדרות עם רחוב המלך גורג' בתחתית המורד, לא שלט ברכבו ולא יכל לעצרו, ונגרר עמו ביחד לתוך חנותו של הסנדלר שמעברה השני של ההצטלבות.

הקראתי לנאשם את האשמה המיוחסת לו, ובהציצי בו מדי סוף כל פסוק, ראיתי שאין תשומת לבו מרוכזת בדברי ושאין הוא מאזין לי אלא כדי לצאת ידי חובה בלבד. פניו הביעו שאת-נפש ממשמע אזניו, ומתנועותיו העצבניות, מלוות המבטים החטופים לעבר הדלת, הבינותי שרצונו עז להפטר מכל הענין במהירות האפשרית ולהסתלק מכאן.

ואכן, בתום ההקראה, בעוד המלים האחרונות של גליון האשום: ״ונגרם נזק רב לרכוש" מהדהדות באולם בית הדין, ובעודני מתנשם ממאמץ ההקראה המהירה - הזדרז הנאשם, ובהוציאו בתנועה נחפזת ארנק עור בלוי מכיס מכנסיו האחורי שאלני:

- כמה צריך לשלם?

- לאט לאט לך, - הרגעתיו, לקול צחוקם הרועם של קהל הנהגים שמלאו את האולם עד אפס מקום.

- אל נא תדאג, לא תאחר גם את מועד התשלום!

שערתי ששורש חפזונו של היהודי נעוץ בפשטותו. לא פעם נתקלתי בהדיוטות הסבורים שכל מוסד רשמי הוא מטבע הדברים מוסד של גובינה. “אדם מן הרחוב׳׳ אין לו אלא את אשר עיניו רואות, ובמציאות שאנו חיים בה קשה לבוא אליו בטרוניה על כך שבקבלו הודעה להתיצב בפני הרשות הוא מסיק מיד שרוצים את ממונו.

לא הייתי כמובן מוכן להשלים עם מצב דברים כזה. בחנוך “עמך ישראל" ראיתי תמיד חלק לא מבוטל מתפקידי, בתקופה ההיא טרם עייפתי מהנסיונות להסביר, ולחזור ולהסביר, לכל אדם בשפה המובנת לו, את יחסי הגומלין שבין חובות האזרח כלפי מדינתו לזכויותיו בה.

וכן גם הפעם, למרות שהנאשם יכול היה מבחינת גיל בנקל להיות אבי, הסברתי לו בנחת כיצד זה אין קונסין אדם אלא אם חויב בדין, וכיצד זה אין מחייבים בדין אלא אם נתנה לנאשם קודם לכן זכות להכחיש את האשמה ולהטיל את הוכחתה על שכמו של המאשים.

אולם לנאשם לא היה כנראה אותה שעה כל ענין לא בזכויותיו האזרחיות ואף לא בעשיית רושם טוב על בית המשפט. עיניו, שהתרוצצו כל הזמן באולם חזרו מדי פעם לדלת הכניסה כאלו מצפות לראות את המשיח בכבודו ובעצמו נכנס דרכה. כשלבסוף נכנס לאולם גבר שעם הופעתו לבשה ארשת פניו של הנאשם קדרות, היה ברור לכל שלנכנס קשר ישיר עם המשפט.

בראותי, שדברי נופלים על אזנים אטומות וששכרי יוצא בהפסד זמן לבטלה, החלטתי להעביר את הדיון לפסים מעשיים יותר, ולחסוך את כוחותי לפעולה חנוכית כאשר המסבות יהיו נוחות להצלחתה.

הפסקתי, איפוא, את הרצאתי הקצרה, ובשנותי את נימת קולי לפתע, משכתי את תשומת לבו של הנאשם אלי בדברים אלה :

- אם ברצונך לשלם את הקנס, אינך צריך אלא להגיד שהנך מודה באשמה וחיש מהר נשגרך לקופה!

אולם ברגע זה באה התערבות ממקום בלתי צפוי.

סמל המשטרה, הרדום למחצה, שלא עשה עד עתה רושם כאילו הוא עוקב אחרי המתרחש, הפתיעני באומרו:

- כבוד השופט, חוששני שמשפט זה לא יסתיים בקנס בלבד. זה עתה הגיע הנפגע - המתלונן, ומתקבל על הדעת שהוא יתבע פצויים.

מענין כיצד זה קורה בחיים שהנך מסתכל באדם ועיניך רואות בו בברור את מיודעך: פלוני; ופתאום נאמר דבר מה, לכאורה דבר של מה בכך, ובעודך ממצמץ בעיניך, מופתע ממשמע אזניך, פושט פלוני צורה ולובש צורה אחרת, והנצב לפניך הוא אלמוני שלא הכרתהו תמול שלשום.

כך גם עתה; רגע שמעו אזני את דברי הסמל, כשעיני נחות על הדובר, עוד רגע - ומשמעות הדברים חדרה לתודעתי - וכשנסבו עיני אל פניו החשוכים של העגלון - היה לי הרושם שהנני רואה אותו זו הפעם הראשונה. האם אני היתי זה שעוד לפני דקה קלה חשבו לבור ולעם הארץ? אם כן - מה גדולה היתה טעותי! יהודי זה שכל לו בקדקדו, והוא יודע יפה לעשות חשבונותיו! הרי לוא מיהרתי וקנסתיו כבקשתו, בהעדר המתלונן, היה המשפט נגמר מבלי שתביעת הפצויים תזכה להגיע לכלל ברור! אמנם הזכות במיקרה כזה למתלונן להגיש תביעת פצויים נפרדת, שתתברר לחוד מהתביעה הענשית של המשטרה, אולם מי כמוני יודע שכל עוד אין תביעה זו גדולה ורצינית - יחשוב כל מתלונן פעמיים בטרם יטרח לשכור עורך דין וללכת לערכאות. לרוב הוא ינסה להתפשר עם המזיק ויסתפק גם בפצוי חלקי. חפזונו של הנאשם היתה לו, איפוא, משמעות אחרת לגמרי מזו שאני בתמימות, יחסתי לו, ועיניו שהתרוצצו באולם בית הדין וחזרו תדיר בעצבנות כזאת לדלת - לא תרו אלא אחרי המתלונן.

בספוק ברכתי את עצמי על שלא נתפתיתי “לחסל תיק זה" במהרה, ועל שלא קפצתי על מציאה מפוקפקת זו של תשלום קנס לאלתר.

אם גם נסכים שהכנוי "עם קשה עורף״ הודבק בנו במידה מסויימת של הצדקה, יכולנו לפחות להתנחם בכך שאין אנו עם קשה הבנה. החיוכים על פניהם של אנשים לא מועטים בתוך הקהל הוכיחו לי שתכסיסו המחוכם של הנאשם לא נעלם גם מהם.

גבור הדרמה עצמו - לא אחר אף הוא לחוש את האוירה סביבו, ולהבין כי אכן נלכד ללא מוצא. אם כי מבחינה משפטית היתה הדרך עדיין פתוחה בפניו להכחיש את האשמה, שכן למעשה הוא טרם ענה על שאלתי בנדון - הוא לא יכול היה לעשות זאת עתה מבלי להופיע לעיני כל כדמות בלתי עקבית ומגוכחת.

ואכן כשפניתי אליו בשאלה לפי הנוסח המקובל:

״האם הנך בוחר להודות באשמה או האם הנך כופר בה?״ הוא מהר לענות: “אני מודה באשמה".

היתה זו כנראה תחושת הצורך בהתנצלות כלשהיא שאלצתהו להוסיף:

- אני אדם עובד, וכבר הפסדתי פה יום עבודה, ואינני יכול להפסיד עוד יום! ועלי לפרנס משפחה!

- ברצונך להגיד דבר בשלב זה? - פניתי לנציג המשטרה.

- כבוד השופט! הנאשם האשם בנהיגת רכב באופן שיש בו משום סכנה לצבור, ואכן הוא עשה מעשה הגובל ברשלנות פושעת כאשר הוביל במורד תלול עגלה רתומה לסוס, נטולת מעצורים, עמוסה מטען ההולם יותר מכונית משא גדולה.

הנאשם היה חייב לדעת מראש שהעגלה תדרדר במדרון ושהוא לא יוכל לעצרה! כל ילד היה מבין זאת! אלולי עמדה לזכותו העובדה שהוא הודה באשמה, ועל ידי כך חסך מזמנו של בית המשפט ומנע טרחה מהעדים - הייתי עומד פה על עונש מאסר! מעשהו של הנאשם גרם נזק רב ורק בדרך נס לא היו קרבנות בנפש! העגלה הדרדרה לתוך חנות שעה שהיו בה לקוחות, והזכוכית שהתנפצה סכנה את העוברים ושבים. אני מבקש להחמיר בענשו של הנאשם והנני מרשה לעצמי להזכיר לבית המשפט כי המתלונן, הנפגע, נמצא כאן ויתכן שהוא תובע פצויים.

התקרבנו עתה לפסגה בעקומת המתיחות המאפיינת משפטים פליליים, בעלות המתח בהדרגה לקראת שיאו מיד לפני מתן גזר-הדין. ה׳׳קסקט׳׳ נעשה לפתע צר מלהכיל את שפע התחבולות שהתרוצצו כנראה במוחו של הנאשם והוא הסירו והחל מגלגלו על שני אגודליו, גלגל ומתוח כאילו מנסה להרחיבו.

הנפגע היה רשאי לתבוע בשלב זה פצויים על ידי הצגת דרישתו בעל פה.

שיחק לנאשם מזלו, חשבתי, בסוקרי את האיש שנצב עתה ליד שולחנו של התובע, ושהנאשם הראה התענינות כה רבה בכניסתו לאולם בית הדין לפני שעה קלה. האיש עשה רושם של אדם טוב לב, מאלה שרוח טובה נחה עליהם רוב שעות היום, מהיהודים "שאפשר לדבר אתם׳׳. תארתי לעצמי שחיש מהר אוכל לפשר בין הצדדים בענין התביעה הכספית.

- הנזק שנגרם לי עולה על אלף לירות - פתח האיש בנחת, - אולם היות ואינני רוצה במשפטים, זו לי הפעם הראשונה בחיי שרגלי דורכות בבית הדין, ומקווני, גם הפעם האחרונה, הנני מוכן לצמצם את תביעתי כדי שהדבר יוכל להגמר במסגרת הברור הנוכחי.

- אבקשך לעלות על דוכן העדים ולהעיד בשבועה על פרטי הנזק. עליך להיות מוכן להחקר על ידי הנאשם.

- בבקשה. אולם אולי כבוד השופט יואיל לשאול את הנאשם שמא הוא מודה בשעור הנזק ובית המשפט לא יזקק עוד לעדותי. לנאשם מזל רב שהאשה שהיתה בחנותי בעת המיקרה, ושסבלה מהתרופפות העצבים אינה תובעת ממנו פצויים בשעור העולה פי כמה על תביעתי.

עד עתה לא היה לי מושג על היקפה של התאונה ועל ממדי הנזק. ובמידה שרצינותו של המיקרה החלה להתחוור לי יותר ויותר, נעשה גם ברור יותר מדוע היה הנאשם מעונין עד כדי כך למנוע את גלגולו של המשפט עד שלב זה.

העגלון ביש המזל לא חכה בינתיים עד שאפעל לפי הצעת הנפגע והתפרץ לעומתו בצעקה :

- מנין אקח לך אפילו מאה לירותן?! אתה חושב שאני מליונר?! אני צריך לעבוד שבוע ימים עד שאני רואה מאה לירות, ואז יש תור לפניך! יש לי אשה וילדים! אולי אתה תתן להם לאכול?!

פיו התקצף, פניו אדמו, הוא החזיר את מגבעתו לראשו בתנועה חטופה ומשך את המצחיה נמרצות כלפי מטה, מעל לעין הימנית. ידיו נתקמצו לאגרופים ונעצרו בגובה מתניו, כשסנטרו בולט לפנים וכל גופו נטוי קדימה.

אני וחלומות הפשרה שלי! - חשבתי - הלואי והפרשה תגמר מחוץ לכתלי בית הכלא... - ראיתי שהגיעה השעה לדבר עם הנאשם בשפה שתעורר בנפשו הדים ממרכז וולובלסקי ותקל על ההבנה ההדדית בינינו. בחרתי לשם כך בניב שסגלתי לעצמי על מיגרש האמונים של הצבא הבריטי בצריפין ושיעילותו בבית המשפט האזרחי הפתיעתני מחדש בכל פעם שמצאתי צורך להשתמש בו.

- אל תצעק פה! הצלפתי בו בקול שמשך מיד את תשומת לבו - אתה הרשלן ואתה המזיק ומה אתה רוצה? - שיגידו לך תודה על ההרס שעשית!? אם אינך רוצה לשלם פצויים - תשגיח לבל תכנס עם הסוס שלך לתוך חנויות! הדבר הראשון שמענין אותי הוא שהנזוקים יוחזרו במידת האפשר למצבם מלפני התאונה, הקנס בא רק במקום השני! אולם אם אתה לא רוצה לשלם פצויים - אולי מוטב שנושיבך במקום ששם לא תוכל להזיק יותר - ונגמור את הענין ככה !?

הצוננין עשו את שלהם. האגרופים נפתחו והמצחיה הוזזה כלפי מעלה לזוית פחות מאיימת. ייתכן, חשבתי, שכל דבריו אמת; ואכן אין מה להתקנות ביהודי שכמותו, המרויח פת לחמו בזעת אפיו - בקושי כדי ספוק צרכי ביתו - והנה מתאכזר לו גורלו ובא ומטיל על שכמו מעמסה נוספת שדי בה כדי לשבור מפרקתו. אולם אין זו אלא התמונה שמן הצד האחד של המטבע. הנפגע המהווה את צדו השני אף הוא אדם שדאגות פרנסתו עמו בהבדל זה שהוא לא נמצא אשם ברשלנות כלפי חברו. ועל כל פנים אין זו הדרך - להקים שערוריה בבית המשפט.

-השבע - אמרתי למתלונן, ובדעתי שהדרך הנראית לעתים מאורכת ביותר היא היא הדרך הקצרה, הוראתיו:

וספר את כל אשר אתה יודע על המיקרה

-כבוד השופט - פתח האיש אחרי שנשבע כדין - חנות לי ובית מלאכה ברחוב המלך ג׳ורג׳ בתל-אביב. הנני עוסק בייצור נעלים, בממכרן ובתקונן. העסק שלי בתווך בין מחלבה של "תנובה" מזה ובין חנות "אתא" מזה, בבית שבחזיתו אין מדרכה. במקום זה עמדה פעם תחנת דלק אשר הופצצה בימי מלחמת העולם וכפי שהתחנה עמדה בשעתה על סף הכביש כן עומד הבית שלנו, ואבן השפה של הכביש נמצאת במרחק של פסיעה מחלון הראוה שלי.

בנצב לכביש המתמתח לאורך חזית הבית נמצאת הזרוע "היורדת" של שדרות בן־ציון בה מתנהלת התנועה מככר "הבימה" למטה אלינו במדרון תלול. הכביש ברחוב המלך ג׳ורג׳, החוצץ בין חזית הבית שלנו לבין קצה השדרה - רחב וקמור במקצת.

לעסק שלי חלון ראווה כפול לצד הרחוב ובו הנני מחזיק שורה של מכונות להרחבת נעלים ומתיחתן, וכן אבזרי סנדלרות שונים. החלק הקדמי של העסק, מעבר לחלון הראוה, הוא חנות שעל קירותיה אצטבאות עם סחורה, ופה הנני מקבל לקוחות. בחלק האחורי יש בית מלאכה עם מכונות שונות.

ביום המיקרה ישבתי על כסא בחלקו הקדמי של העסק, רכון על סוליה של נעל שלקוחה הביאתו לי זה עתה. הלקוחה עמדה לידי והסבירה לי את טבע התקון שהיא מבקשת לעשות בנעל. לפתע נשמע רעש איום וחלל האויר נתמלא רסיסי זכוכית שעפו לכל עבר. הרימותי ראשי, המום למחצה מעצמת ההפתעה, וראיתי ראשו של סוס נוטף דם, סנטימטרים ספורים מאפי. מחצית גופו של הסוס היה בתוך החנות ומחציתו השניה מעבר לחור גדול בחלון הראוה. חדחודי הזכוכית המנופצת מנעו מהחיה המסכנה לזוז קדימה או אחורה. ראשו של הסוס וכרסו נטפו דם אשר כסה חלק הגון מהרצפה בשלולית גדולה, והתרסס על פני כל אשר בסביבה. עיניו בלטו החוצה ולשונו אשר השתרבבה הצדה מפיו הפעור נטפה ריר אדמדם. הבחורה - לקוחתי - פרצה בצווחה היסטרית והתיפחה בבכי, מתכווצת בפינת החנות, ונדחפת עם גבה אל הקיר, מנסה לשוא להבלע בתוכו.

הכל קרה בחלקיק של שניה וכהרף עין דמתה חנותי לסדום ועמורה.

אנשים התחילו לזרום מהרחוב פנימה ומישהו הוציא את הבחורה במצב של התרופפות עצבים גמורה.

רצתי החוצה וראיתי את העגלון, פה הצביע העד על הנאשם - עדיין עומד ליד עגלתו ומחזיק במושכות. קהל גדול כבר היה בחוץ. מהעגלה השתרכו אחורה מוטות ברזל של בנין, כפלים אורך העגלה.

חזרתי לחנות ובעזרת הפועל שלי סלקנו משם את כל הסקרנים. אחר כך שברנו את אשר נשאר מחלון הראוה כדי לאפשר את הוצאתו של הסוס בחזרה. הצבעתי לנאשם על הנזק. מלבד זכוכיות חלון הראוה, שנשברו, נמעכו כמה זוגות נעלים שהיו בחלון, ומכונה אחת שעמדה שם - להרחבת הנעלים - נשברה. רסיסי הזכוכית סרטו לי כמות סחורה בתוף החנות וכן נשבר שרפרף מיוחד למדידה. הנאשם ענה לי בו במקום שאין לו כסף, שאני אעשה כטוב בעיני, - אולם שלא אצפה ממנו לתשלום.

כל הלילה עבדנו בנקוי המקום והשקענו בו ארגז של חומרי נקוי. זכוכיות חלון הראוה עצמן - שווין כמאתיים לירות, מלבד מחיר העבודה של התקנתן מחדש. כשנעל אחת נסרטת מובן שגם בת זוגה יוצאת עמה מן המלאי. הלחמה מחדש של המכונה שנשברה, ותקון השרפרף שנשבר עלו עוד כחמישים לירות. והפועל שנשאר אתי כל הלילה לסדר את המקום לא עשה זאת חינם. ופצוי הרי מגיע לי בעד כל הטרחה ובעד זה שהעסק היה מושבת עד התקנת חלונות הראוה החדשים. עבור הסריטות שנסרטתי מגיע לי משהו. ברוך השם לא נפגעתי פצעים רציניים ואינני מעונין לנפח את החשבון. בין כה וכה הוא מסתכם בסביבות אלף לירות לפחות.

כפי שציינתי - אני רוצה שהדבר ייגמר במשפט זה, והיות והוסבר לי שלבית המשפט הפלילי אין סמכות להעניק פצויים בסכום בלתי מוגבל הנני מצמצם את תביעתי על מנת להתאימה לסמכותו של בית משפט זה".

המתלונן הפסיק את שטף דבורו, והשתמשתי בהזדמנות זאת לשים קץ לעדותו.

- התרצה לשאול דבר מהמתלונן? פניתי לעגלון.

- מה יש לשאול? הוא יכול לתבוע מאה לירות, או מאתים, או עשרת אלפים. לדידי זה הכל היינו-הך - שכן אין לי בשבילו אפילו לירה אחת.

עמדתו של הנאשם היתה ידועה לי מהתפרצותו הקודמת, ולכן לא ראיתי טעם בהמשך חקירתו של המתלונן. כשלעצמי הוא עשה עלי רושם כנה, ושום עדות סותרת לא הובאה נגד דבריו. שוכנעתי שהוא זכאי לפצוי מכסימלי במסגרת סמכותי. עם זאת הייתי מעונין שפסק הדין יהיה בר-בצוע ושהנפגע יקבל את המגיע לו בהקדם ומבלי שיאלץ להגרר למשרד ההוצאה לפועל עם כל הטרחה ואי הנעימות שהדבר כרוך בהם. עשיתי נסיון אחרון להגיע לסיום בהסכמה.

- תראה, אתה הרי אינך טוען שלא גרמת את הנזק, ואינך טוען שהנזק קטן מכפי שהנפגע תארו, אתה טוען רק שאין לך היכולת לשלם; ובכן - אינך חייב לשלם בבת-אחת. כל חודש תפריש קצת מהכנסתך על חשבון החוב. ואם תראה רצון טוב בתשלום הנזק הנני מוכן להקל לך ככל האפשר - בקנס.

- לירה לחודש! הזדרז הנאשם לרמוס בשתי רגליו את נחלי רחמי החמים.

- מאה לירות לחודש - עניתי כנגדו, כשאני מכפיל בכעסי את שעורי התשלום לעומת ההצעה שהתכונתי להעמידה לדיון בתחילה. עם כל שאיפתי לעזור לנאשם לא יכולתי להתגבר על מורת רוחי - למראה כל חוסר רצון של שתוף פעולה מצדו.

הימים היו ימים טובים לכל סוגי התחבורה בדרכים, ומחירי ההובלה לא נקבעו לפי גודל המטען ולא לפי מרחק הנסיעה, ואף לא לפי כל קנה מידה אחר מחוייב ההגיון וההגיונות. המחירים בשוק היו נקבעים לפי שפוט הנהג או העגלון על יכולת תשלומו של הלקוח - לפי מראה פניו, לפי לבושו, ולא פעם על פי חקירה שתי וערב כדוגמת החקירה המשטרתית של חשודים במעשה עבירה. במספר משפטים בהם התעוררה השאלה בעקיפין, כאשר עורך דין בא לקרוע את איצטלת ההתחסדות שהתעטף בה עד עגלון או נהג - התברר הדבר מעל כל צל של ספק. גם זה ידעתי מנסיון - כי היד הקמוצה לשלם היא היד המטיבה לסחוט. אם היה רגע בו הייתי מוכן להושיט לנאשם יד ולנהוג בו בפנים משורת הדין - הרגע חלף.

כפי שתארתי לעצמי לא בא הנאשם בכל הצעה נגדית. הוא פשוט דחה את הצעתי בתנועת יד של בטול.

- טוב, אמרתי, המקוח נגמר - היש בפיך דבר בקשר לעונש?

- כבוד השופט! גם אני יצאתי מהענין בשן ובעין! הסוס נפצע קשה ולא יוצלח לעבודה כל הריתמה נחתכה מהזכוכית אשר שבריה גם פצעוני ביד פצעים רציניים . . .

לא יכלתי להבליג והתפרצתי:

- קיצורו של דבר, על שנהגת רכב עמוס בצורה בלתי חוקית - כשהמשא ארוך פי שתים מאורך הרכב, על שירדת במדרון תלול בידיעה שלרכב אין מעצורים ועל שהרסת רכוש של זולתך וגרמת זעזוע לאשה - על כל אלה יש בסופו של דבר לשלם לך !?

- כבוד השופט! אני עשיתי כמיטב יכולתי למנוע את התאונה!

כשהסוס התחלק והעגלה התחילה להדרדר במדרון, משכתי במושכות בכל כוחותי עד שכמעט קרעתין. אולם הסוס לא הגיב. נסיתי להטות את העגלה ימינה, בעודני בתוך השדרה, על מנת להביא לידי חכוך האופן באבן השפה ולעצור את העגלה בצורה זאת. אולם הסוס לא שעה למאמצי ורץ ישר לסנדלריה! משהגענו לרחוב המלך ג׳ורג’ כרכתי את המושכות סביב ידי כדוגמת התפילין ונתליתי בהן בכל גופי בנסותי להטות את הסוס באלכסון שמאלה לרחוב בוגרשוב המהווה מאין המשך השדרה מעברו השני של רחוב המלך ג׳ורג׳. אולם הסוס רץ דוקא ימינה. ידי נתקו כמעט מכתפי והמתק קרע את פי הבהמה - אך היא כיוונה עצמה לתוך חנות הנעלים ולא יכלתי להטותה ממסלולה…

- אין זה אלא שחשקה נפשו של הסוס בזוג נעלים והוא החליט לקחתן ויהי מה! - הצליח הסמל התובע להגניב פה הערה שהיתה כנראה מכוונת להציג באור מגוחך את נסיונו של הנאשם לגולל את האשמה על כתפי בהמתו - מפרנסתו.

אולם ההערה השיגה תוצאה אחרת. צחוק רם פרץ באולם - והביא בעקבותיו כרגיל, הפוגה רבה באוירת המתיחות והעצבנות.

באוירה זאת נתן גזר הדין. הנאשם יצא בקנס וחוייב לשלם את נזקו של המתלונן בשעור אלף ל״י. השארתי את הדאגה לגבית הפצויים למשרד ההוצאה לפועל.