2

לסיפור הבא

היה לו מזל

אותו יום היתה התביעה הכללית מיוצגת ע"י הסמל ר., ויוסוף היה ממונה על הסדר במסדרונות בית המשפט ובאולם שלי. בעוד יוסוף מתרוצץ בטרקלין, ומשווע בקול קורע לבב: "שוטר אפס אפס תשע תשע!" - היתה לי השהות הקצרה להרהר בהרגשתו של אדם שהמספר הפך לו תחליף לשם. מוזרות התמורות העוברות על נפשו של אדם כזה בתהליך ההסתגלות לזהותו החדשה - חשבתי, ונזכרתי בשבע שנות שירותי הצבאי. שבע שנים הייתי בראש וראשונה מספר, אחר כך דרגה, אחר כך שם משפחה, ושמי הפרטי - בסוף.

אין זאת אומרת שהשם הפרטי הלך לאבוד לחלוטין, אלא שהשמוש בו הוגבל לשעות החופש והמרגוע בלבד. למעשה גם בשעות אלה הוא נאלץ לפנות מקומו לכנוי שהודבק לי במשך השנים כפי שהוא מודבק למעשה לכל, בתקופות מסויימות של החיים. היה לי המזל להמנות על אלה שכנויים לא אלצום לברוח ולהתחבא מפני הבריות. ומה הם שבע השנים שלי לעומת חמש עשרה ועשרים שנות שרות של שוטר ותיק?

לא הספקתי להעמיק בהרהורי, או להגיע למסקנות כלשהו וכבר אותר העד והופיע בריצה.

הנה הוא מתפרץ בדלת כשיוסוף מדרבנו במלות זרוז קצרות וקולעות, משים עצמו כמי שמפנה לו דרך בתוך הקהל המצטופף במסדרון, אך למעשה הוא דוחפו ודוחקו מאחריו וממש ׳׳יורה׳׳ אותו לתוך האולם. עודנו מתנשם ומתנשף, כשפיו מלא וגדוש ומקצת העגבניות והמלפפונים מבצבצים מבין שיניו, והוא מנסה לשוא לחפות במטפחת שביד ימינו על עבודתן הקדחתנית של מלתעותיו - יוצא העד ידי חובת הנמוס כלפי בית המשפט ומצדיע בידו השמאלית.

רק עם עלותו על דוכן העדים, כאשר הצד השני של ראשו נגלה לעיני ראיתי צלקת ארוכה ואדומה מטפסת בערפו אל מאחורי אזנו הימנית. האשמה שבגליון האשום שבפני היתה "תקיפה וגרימת חבלה גופנית", ובפרטי האשמה סופר שהנאשם הלם בראשו של שוטר במכשיר קהה. היה לי איפוא, יסוד להניח שיש קשר בין הצלקת לבין נושא המשפט הנוכחי ומסתמא הרצין מבטי כשעיני נחו על הנאשם.

לא נזקקתי לתאור משלוח ידו המופיע ברישא של גליון האשום כדי להיוכח שלפני אחד מאנשי השווקים, הנבדלים כה מעט זה מזה בלבושם ובשחור צפרניהם. לרגליו היו הסנדלים המסורתיים ולראשו ׳׳כובע הגרב" - מורשת הימים בהם הווה שוק הכרמל את אחת החזיתות במלחמת עצמאותנו. כתפיו הרחבות וחזהו העמוק כמעט ופקעו את הגופיה האפורה שנמתחה עליהם עד קצה גבול היכלת. את הלבוש השלימו מכנסי חקי קצרים שראו שמוש רב ואין ספור כביסות. כל אבריו של האיש היו קצרים ועבים ושריריהם הנפוחים אמרו און ועצמה. שער ראשו העבות, במידה שבצבץ מתחת לשולי כובעו, היה כסוף והעיד בו שתהיה הסבה להמצאו כאן אשר תהיה, אין היא נעוצה בחטאות נעורים. הוא היה מגולח למשעי והבעת פניו היתה רוגעת, כזו של האדם השלם עם עצמו, המתעתד לחזות בהצגה וטרם ידע אם יהנה ממנה – אם לאו.

מזוית עיני ראיתי את השוטר עולה על דוכן העדים ושם ידו על התנ״ך. וכששמעתיו נשבע לאמר את האמת ולספר את האמת כלה ושום דבר זולתה נפניתי אליו ורכזתי את תשומת לבי לדבריו.

זה היה לפני חדש ימים בערך, גמרתי את התפקיד והלכתי הביתה. התעכבתי בדרכי בשוק כדי לקנות מצרכי מזון שונים לבקשת אשתי. הגעתי לדוכנו של רוכל שסחר בפירות . . .

- התוכל להכיר את האיש גם היום?

- סבורני שכן, שהרי היו ביננו חלופי דברים, ועמדתי מולו מספר דקות.

הישנו כאן, באולם בית המשפט?

- זהו האיש! השוטר הושיט את ידו לעבר הנאשם והצביע עליו.

- ובכן באת לדוכנו של הנאשם, ומה קרה?

- על הדוכן היו מורמים, ערימות ערימות, פירות מסוגים שונים; שזיפים, אפרסקים, משמש, ועוד. התחלתי לברור לי מן הפרי שרציתי לקנותו ולפתע התנפל עלי הנאשם בצעקות ובגידופים.

- ההיית במדים?

- כן הייתי במדי שוטר.

- המשך!

- שאלתיו לפשר צעקותיו, והוא התרגז עוד יותר והחל לגדפני. גדף אותי ואת המשטרה כלה במלים שלא כאן המקום לחזור עליהן. אמרתי לו שלא יקלל, ושאם ימשיך להעליב את המשטרה אאלץ לאסרו. לפתע וללא כל התראה חטף הנאשם משקולת שעמדה בסמוך למאזניו והטיחה בראשי! ההתקפה באה בפתאומיות כזאת, וכל כך במפתיע, עד שלא הספקתי לעשות דבר כדי למנעה. לא היתה לי השהות להזיז ראשי הצדה או להרים יד כדי לבלום את המכה. מיד התעלפתי וממה שקרה אחרי כן אדע רק את זאת שהכרתי חזרה אלי בבית החולים.

- כמה זמן היית בבית החולים?

- בבית החולים שכבתי שבוע, אולם גם לאחר צאתי משם הייתי עוד כחודשיים בטפול רפואי בטרם חזרתי לעבודה.

- הראה לכבוד בית המשפט את המקום המדויק בו נפגעת!

העד שמט את כובעו מראשו ובהפנותו את ערפו אלי גלה לעיני במלא ארכה את הצלקת המכוערת שבחלקה ראיתיה עוד קודם לכן.

- זוהי המזכרת, כבוד השופט, הפטיר העד בנסיון צולע לבדרני קמעא ולפצותני על אי הנעימות שהתבוננותי עלולה היתה להסב לי. הסמל ר. הודיעני שבזה תמה פרשת חקירתו.

- היש לך שאלות שברצונך לשאול את העד ? - פניתי לנאשם. האיש קם על רגליו, ונדהמתי לראות את השינוי שהתחולל בו לעיני. השלוה והשאננות נעלמו כליל מפניו. שפתותיו שנסוגו משניו בהעוית בוז, נחירי אפו הנרעדים ומבטו היוקד, השוו לכל דמותו האיתנה צורה מאיימת ומפחידה.

הוא פתח את פיו וסגרו מספר פעמים במאמץ ברור לרסן שפע הדבור שעמד לפרוץ את שערי גרונו. הלבשתי את פני בארשת של רצינות וחומרה בדעתי שלהופעתי ברגעים כאלה חלק לא מעט בכפית דרך ארץ על פורקי עול בכח. ואכן נכר היה שנסיונותיו של הנאשם להשתלט על עצמו הולכים ומוכתרים בהצלחה, ולבסוף הוא נשא את עיניו אל השוטר ושאלו:

- פתאם אני נתתי לך בראש – הא? שום דבר לא היה ואני סתם ככה הרמתי משקל ונתתי לך בראש?!

- לא. קודם צעקת וקללת ואחר כך הרמת את המשקל.

- נכון שהיה לך תיק ביד?

- נכון

- ומה היה בתיק?

- היו קצת ירקות שקניתי קודם.

- איזה ירקות?

- בצל, ועגבניות ותפוחי אדמה...

- וצנון ומלפפונים לא היו?

- היה גם צנון, אולי היו מלפפונים, אני לא זוכר ...

- וכמה זה שקל הכל ביחד?

- רגע, תן לי לעשות חשבון… (העד ממלמל לעצמו… חצי קילו בצל, וקילו עגבניות, וקילו תפוחי אדמה זה שני קלו וחצי, וצנון…)

...אולי שלשה קילו ביחד.

- אה! ואיפה שמת את התיק עם השלשה קילו ביחד? ואני אומר לך שהיו שם בטח חמישה קילו או יותר! - איפה שמת את זה - איפה?

- החזקתי את התיק ביד. מה פירוש איפה שמתי את זה ?

אני אגיד לך איפה שמת, על השזיפים שמת, וכשאמרתי לך שתרים את זה, הלכת ושמת על המשמש !

- כבוד השופט! אני מבקש שהבן אדם הזה לא יצעק עלי, ובאמת מה זה שייך למשפט איפה שמתי את התיק שלי?!

בטרם הספקתי לפצות פי, התפרץ הנאשם בהתלהבות : - עוד איך זה שייך למשפט ו... בגלל התיק הזה שלך היה כל הריב, כבוד השופט, זה הכל התחיל מהתיק שלו...

- אני מבין שאתה "מת" לספר לי את גירסתך על המיקרה, אז אולי נפסיק את שאלותיך לעד ונשמע מה בפיך ?

- כן כבוד השופט, אני רוצה לספר!

- עוד עדים? - פניתי בשאלה לסמל התובע.

- אלה עדי!

כבדתי את הסמל ר. בשל האופן בו הוא אמר שתי מלים קצרות אלה: בהחלטיות, ללא שמץ של הסוס ובהבעה של בטחון גמור, כאלו ללמדך שכשהתביעה הכללית מביאה עד, ויהי אפילו עד אחד ויחידי, דיו כדי להוכיח את גירסתה במשפט. ומה עוד כשהעד הוא שוטר.

תורו של הנאשם הגיע ועם זאת התברר שזהו משפט של ״עד נגד עד״, מן המשפטים בהם הכל תלוי בכך למי השופט יאמין יותר. למוד הנסיון מאין ספור משפטים דומים ידעתי שעם עלותו על דוכן העדים עלול הנאשם לפרוק כל עול מעצמו ולשפוך את מרי שיחו בצורה שיש בה משום בזיון בית הדין. חפצתי למנוע כל פגיעה בסדר ובטעם הטוב ולכן התריתי בו מראש:

- זכותך לאמר עכשיו את כל אשר על לבך. אולם אל תרם קולך והזהר בלשונך. זכור שהנך נמצא בבית משפט ושאם תצא מגדרך לא יהיה בכך כדי להועיל לך.

- כבוד השופט, בדוכני זה של פירות וירקות אני מחזיק עוד מלפני היותה של מדינת ישראל, ואין איש המכבד את המדינה יותר ממני ששכלתי בן למענה. חלילה לי לפגוע בכבודו של שוטר עברי, או לגעת בשערה משערות ראשו! ואם קרה כדבר הזה אשר היה פה, הריני חוזר ונשבע שלא בי האשם! השוטר הוא אשר הביא את הרעה על עצמו והמיט את האסון הזה על ראשי !

כל היום מעלות השחר ועד דמדומי הערב אני נצב על רגלי ליד דוכני ומתוכח עם הנשים הטרדניות: גברת אל תקחי בידים, גברת בבקשה לא למשמש את הפרי, תני ואני אבחר לך, גברת - עד שגרוני נחר. זה טבעם של הלקוחות שהם רוצים לבחור להם את הפרי היפה ולהשאירני לפנות ערב עם סחורה שאיש לא יקחנה, - אף לא במתנה. ככה אי אפשר לנהל עסק. כל הרווח שלי בזה שיימכר הכל. מי שאינו חפץ בסחורה שאני נותן לו - הברירה בידיו - אין אני סוחר יחידי בשוק. וטפול בפרי מצריך עדינות. יש ליטלו בזהירות פן ימעך ואין לסרטו בצפרנים ולמששו בגסות. אגב זריקה וטלטול נסדקת קליפתו והרקבון תוקפו כהרף עין. אני אומר לנשים: עזבי את הפרי הגברת, בבקשה בלי ידים ! תני ואני אשקול לך ! אני מסתדר עם הנשים, והראיה שפרנסתי מצויה; עוד טרם נזדמנה לי אחת כמו השוטר הזה. השוטר בא, נצב ליד הדוכן ולא הטריח עצמו לברכני לשלום. בידו האחת היה תיק עור גדוש סחורה, כחמישה קילו משקלה - והוא הרימו בתנופה והניחו על ראש ערימת השזיפים. עוד טרם החל למשמש בכל שזיף לחוד - כבר גרם לי נזק הגון! אדון שוטר, אני אומר לו - קח את התיק שלך הצידה במחילה מכבודך, ואל תמעך את השזיפים! וכי מה יקרה לאדון השוטר אם יתכופף וישים תיקו על הארץ?! אבל לא! לא הוא! אחרי שבקשתי חזור ובקש נטל לבסוף את התיק, וגרף בו קצת מן הפרי הצידה והניחו במקום אחר על פני הדוכן. רק כוון הלחץ השתנה, ועתה הוא בא מן הצד במקום לבא מלמעלה. עתה החל האדון השוטר לבור לו את השזיפים אחד אחד, בניחותא. ראו הקונות מסביב שהשוטר ככה - אף הן ככה. לא בידים! אני צועק: אני בוחר לכם! אולם כבוד השופט, הקיר הזה שומע? לא? גם השוטר לא שומע. אני מתכופף אל השוטר ואני אומר לו: מה עשיתי לך? תראה הנשים הללו הן הורסות את העסק שלי ואתה מראה להן הדרך! אבל, כבוד השופט, השוטר ממלא את התיק שלו, ושועה לצעקותי כאלו הייתי דחליל שהוצב שם כדי לגרש את הזבובים! התרגזתי ומי לא היה מתרגז?! זו חנות שלי! אני צועק לו, ואצלי אתה קונה כמו כל אחד אחר, מה אתה חושב - שבזכות המדים שלך הכל מותר לך?! קח את הידים אני אומר לך !…

הרגשתי שהננו קרבים לעצם המעשה. פניו של הנאשם השתלבו, הוא לווה את דבריו בתנועות ידים ערות ונמרצות, קולו עלה בהדרגה ויכלתי לתאר לעצמי כיצד זה הוא חי ברגע זה את כל המאורע מחדש.

- ואז כבוד השופט, פתח האלקים את פיו והוא אומר לי: מה אתה מדבר על המדים של המשטרה? תגיד מלה רעה על המשטרה ואני אאסור אותך ! שמא תפסיק לצרוח ולהקים שערוריה במקום צבורי?! כבוד השופט מה שהיה אני לא אגיד שלא היה! כל מוצא פי - אמת, שאני אמות פה ברגע זה אם לא כך היה, כשהתחיל לאיים עלי שיאסור אותי, אני אבדתי את השליטה על העצבים שלי תפסתי משקולת של קילו שעמדה על ידי ונתתי לו בראש וזה הכל.

- ומה קרה אחרי כן?

- הוא נפל ודם נשפך לו מהראש כמו מים. סבור הייתי שהרגתיו. קראתי לשכנים שיקחו את הסחורה; ידעתי שלא על מהרה אצא מן הבוץ שהכנסתי עצמי בתוכו. אנשים אספוהו למונית והסיעוהו לבית החולים. המתנתי שמה עד שבאה מכונית שיטור והתמסרתי לידי השוטרים."

לשאלתי אם יש לו עדי הגנה ענה הנאשם בשלילה. כאשר הסמל ר. קם לשאת את נאום הסכום של הקטיגוריה רמזתי לו שלא יטריח את עצמו. במקום זה פניתי לנאשם ושאלתיו האם יש ברצונו לאמר עוד איזה שהוא דבר לפני מתן פסק הדין.

- כבוד השופט! יתחשב נא בכך שהיתה לי שם על דוכן גם משקלת של רוטל! אלולי עמד לו לשוטר מזלו ייתכן והיתה ידי נחה על המשקולת השניה ואז יכלו התוצאות להיות רציניות באמת!

לאחר נאום סכום מוצלח זה לקחוהו לבית האסורים.