9

לסיפור הבא

בשל לירה ושבע מאות פרוטה

זהו משפט שהתנהל בבית הדין לשכירות בתל־אביב בשלהי שנת 1955. בתביעה שבעל הבית הגישה בפנינו הוא טוען:

1. הנתבע מחזיק בבית התובע אשר בתל־אביב דירת לוקסוס בת שלושה וחצי חדרים מרווחים ומאז הראשון לחודש מרץ 1940 הוא משלם בעדה שכר דירה חדשי בשעור 7 וחצי ל׳׳י.

2. בהתאם לחוק הגנת הדייר החדש משנת תשי׳׳ד שלח התובע לנתבע דרישה במכתב רשום להעלות את דמי השכירות עבור המושכר החל מיום אחד באפריל 1954 לסך 18.375 ל״י לחודש.

3. הנתבע סרב להענות לדרישת התובע להעלאת שכר הדירה כנ"ל.

4. אי לזאת פונה התובע לכבוד בית הדין הזה בבקשה להזמין את הנתבע לפניו ולחייבו לשלם לתובע החל מיום 1/4/54 דמי שכירות חדשיים בשעור 18.375 ל״י בצרוף הוצאות המשפט ושכר טרחת עו״ד.

על החתום:

התובע -

בעל הבית.

כהנתי אז כאב בית הדין - ולצדי שני נציגי-צבור.

תלשתי מהתיק שני העתקים מהתביעה והגשתי אחד מהם לנציג הדיירים שישב מימיני ואחד לנציג בעלי הבתים אשר משמאלי, כדי לאפשר להרכב המלא של בית הדין לעקוב אחרי המתרחש.

נציג בעלי הבתים, יהודי בא בימים, גחן על הכתוב, פתח את המחברת המונחת לידו והעתיק לתוכה בקפדנות את שם בעל הבית וכתובת הדירה, פעולה שמטרתה נעלמה ממני, ואחרי כן נשען בנחת על גב כסאו והמשיך בלאט לנקות את צפרני אצבעותיו באולר כסף זעיר, תוך רכוז רב.

נציג הדיירים, מאידך, שם את התביעה לפניו מבלי להסתכל בה, מצפה בצמא לשמוע תשובת הנתבע לכתוב בה.

שני עורכי הדין שנצבו מולנו, ראיתי זו הפעם הראשונה בחיי, ואם כי זה שיצג את הדייר היה לבוש חליפה מהודרת ושערו הבהיק בברקו, שעה שזה שהופיע מצד בעל הבית לא היו לעורו אלא כתנת לבנה ומכנסים שגלשו תדיר ממתניו בהעדר חגורה שתחזיקם, והוא חזר ותפסם תמיד ממש ברגע האחרון - היה בפני שניהם אותו החותם של החלטה נחושה להוכיח לעולם במהלך משפט זה שעם הווספם לפני שבועות מספר לרשימת עורכי הדין בישראל דרכו שני כוכבים מזהירים חדשים בשמי המשפט העברי.

בעל הבית - התובע - ישב מאחורי עורך הדין שלו, אשתו מימינו ובנו משמאלו, כלם נטויים קדימה - מקשיבים רב קשב. הדייר הנתבע, ישב מאחורי עורך הדין שלו, אף זוגתו לידו, פיה צמוד לאזנו ואגרופה הקמוץ מאיים על אפו, עינייה יורות זיקים, שפתותיה נעות במהירות מופלאה בשכנוע תקיף.

בהתאם לנוהג שהתקבל בבית הדין לשכירות פניתי אל בא כח התובע ושאלתיו היש ברצונו להוסיף דבר לתביעתו שבכתב. - “רק דברים קצרים כדי שבית הדין יקבל מושג מאיכות המושכר: הדירה הנדונה נמצאת בבית שהתובע השקיע בו ממיטב כספו" . . .

- שנורר! - זה מפי אשת הנתבע.

הנסיון למדני לפעול מיד, ללא הסוס ובלי ותורים, לכן לחצתי על הפעמון החשמלי הקבוע על שלחני בסמוך למרפקי הימיני, לחיצה חזקה וממושכת.

עודני לוחץ על הכפתור ואחד העוברים הופיע מהמזכירות הסמוכה בהסבו לי בזה הפתעה מרובה שכן הסכנתי ללחוץ על אותו הפעמון לחוץ וחזור ושלש וללא תגובה כל שהיא.

הצבעתי על האשה התקפנית אשר טרם קלטה את משמעות הצלצול, שנשמע היטב בחדר, ואמרתי לפקיד:

- תואיל להראות לגברת את הדרך החוצה ולהבטיח שלא תחזור אלא אם תקרא.

- מה זה, מה יש פה?! אסור לדבר?! אין צדק! הכל רק בשביל הבעלי בתים !

ובעוד הפקיד נצב לידה מהסס, בפה פעור, נד בראשו הנה והנה, מנסה ללא הצלחה להתנער מן התנומה שממנה הוציאו זה עתה הפעמון, זנקה האשה לפתע לעבר אשתו של התובע, ואילולי קם בנה של זו האחרונה ונצב בפני המתפרצת במלא קומתו התמירה, כשכנפי הצנחן על חזהו מנצנצים מול עיניה, ואלולי חזרו עשתונותיו של הנתבע אליו ברגע זה והוא תפס ביד אשתו ומשכה לאחור - מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים.

- גבירתי, אמרתי, בית הדין לא יסבול גדופים או הפרעות אחרות בכל צורה שהיא, במהלך המשפט. אל נא תאלציני להפסיק את הדיון עד שתוזמן משטרה, ותקחך מכאן בכח. מוטב לך לצאת בשקט מאשר להמשיך בדרך שתביא לאי נעימות יותר גדולה.

במשך שנות שבתי בבית המשפט הפך הטפול במיקרים כגון זה לשגרה. לא ראיתי במיקרה הנוכחי אלא בזבוז זמן על ידי אשה שעולמה צר מלהכיל דבר נוסף על התגובות היסודיות שהיו מצויות אצל האדם מראשיתו, ופעלתי מיד למניעת השנותן של ההפרעות ושל בזבוז זמן נוסף. ידעתי שיש רק דרך נכונה אחת: להחניק את הרע באבו. אם לא תעשה כן חיש מהר לומדים היסודות הפחות מרוסנים שההתפרצויות מותרות ויסודות אלה לא נרתעים גם מלנסות למשוך את רסן הנהלת המשפט לידיהם.

עיני שיקפו כנראה את המידה שבה היתה החלטתי עשויה ללא חת, ואולי הדהד הדבר גם בקולי, על כל פנים האשה לא ההינה להאריך ולהתמודד אתי במבטים, ומיד פנתה והלכה מן האולם כשהיא מנסה בשפתיים מעוותות להביע לכל בלי אומר, את רגשות שאת הנפש והבוז שלה כלפי השררה שכה התאכזרה לה.

- תורה רבה לך - אמרתי לפקיד שנראה כאלו שכח בינתיים, אם כלל ידע אי־פעם, מדוע קראוהו, והפניתי ראשי לבא כח בעל הבית שעדיין נצב על רגליו, ורמזתי לו להמשיך.

- כבוד בית הדין! מבחינת החוק הרי ההוראות העיקריות של חוק הגנת הדייר, תשי׳׳ד, במידה שיש להן נגיעה למשפט זה הן:

א. דירה בתל-אביב שמספר חדריה אינו עולה על שלשה וחצי ושהיתה מושכרת בתאריך הראשון לחודש אפריל 1940 יהיו דמי השכירות שלה החל מיום הראשון לחודש אפריל 1954 כדמי השכירות שהשתלמו כעדה ביום הראשון באפריל 1940 בתוספת ששעורה נקבע בחוק לגבי דירה בת שלשה וחצי חדרים ל-145%.

ב. חדרי כביסה ששטחם 8 מטר או יותר הם בבחינת חצי חדר.

- אין אנו תובעים אלא את המגיע לנו לפי החוק, היינו תוספת של 145% על שכר הדירה שהיה בשנת 1940 - 7 וחצי ל״י.

עיני בית הדין הרואות שסרובו של הדייר להענות לתביעה בטרם הגיעה לערכאות אין לו יסוד והוא לא בא אלא כדי לגרום צרות לתובע ולרדת לחייו.

- עם זאת אבקש לציין שמבחינת שוויו של המושכר התאכזר החוק לתובע. המושכר נמצא במקום שיש בו אויר בשפע, השטח סביבו פתוח, ואין הפרעות משכנים רבים. הקומה היא הקומה הנמוכה, והנתבע אינו צריך לכתת רגליו במדרגות רבות וליגע את לבו. אחרי ההעלאה הנדרשת עדיין ישלם הנתבע הרבה פחות משווה האמיתי של הדירה המהודרת שהוא מחזיק בה. וכל ילד הרי יודע שערך הכסף אינו עוד היום מה שהיה פעם״...

בא כח הדייר שישב כל אותה העת מכרסם צפרניו בעצבנות, מזיז עצמו על פני הספסל הנה והנה כאלו הושיבוהו על גחלים, ושפקחתי עליו כל הזמן בעין אחת בדאגה הולכת וגוברת כמי שצופה פי הר געש ויודע שלא ירחק הרגע של ההתפרצות - לא יכול למשול עוד ברוחו והפטיר:

- גם הבית איננו עוד היום אשר היה פעם - וזאת בעינים מושפלות, בקול המכוון להגיע לאזניהם של חברי בית הדין, כלאחר יד, כאלו היתה זו פליטת פה שבשגגה.

- בית הדין מתבקש להעיר לחברי שלא יפריעני - זה מפי נציג בעל הבית, תוך משיכת המכנסים כלפי מעלה בנימה של עלבון צורב ובגבות מורמות.

בטרם אפנה למפריע בנזיפה, קם זה על רגליו, החוה קידה עמוקה והצהיר:

- אבקש סליחה חברי. לא נתכוונתי להפריעו.

- סבורני שאדוני גמר, - פניתי לעורך הדין של בעל הבית בשוותי לקולי נימה שלא השאירה הרבה מקום לספק. נסיתי לדחוף את תקרית קריאת הבינים לתהום הנשיה של העבר בעוברי עליה בשתיקה. נראה שבנציג בעל הבית לא קמה עוד הרוח להפליג בשבחי המושכר בהרגישו שפגה אוירת הקסם שעפפה את דבריו הקודמים, והוא הכריז קצרות:

- גמרתי - בינתיים, - אבקש רק שכבוד בית הדין יביא בחשבון את התנהגות בא כח הנתבע בחשוב הוצאות המשפט.

- תודה, ומה בפי אדוני? שאלתי מבא הכח של הצד שכנגד.

- לצערי לא אוכל לקצר - אם כי אנסה לעשות מיטב יכלתי לא ליגע את בית הדין. הנתבע יטען שלתביעה אין כל יסוד בחוק או בעובדות והוא יבקש לדחותה ולחייב את התובע בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין הנתבע. (קידה עמוקה).

- כבוד בית הדין! המושכר הנדון במשפט זה היה מושכר בתאריך הראשון לאפריל שנת 1940 בשכר דירה חדשי של שבע לירות ורבע! אל נא יתימר בעל הבית לא לדעת זאת! הוא יודע זאת יפה, יפה! הוא יודע היטב כי היה זה רק בהמשך השנים, שהנתבע, מתוך נדיבות לבו עקב תלונותיו המרובות של התובע על מר גורלו, הוסיף על שכר הדירה רבע לירה נוספת.

הכתוב בפרשת התביעה - כאלו משלם הנתבע שבע וחצי לירות מאז שנת 1940 אינו אלא נסיון מכוער להטעות את בית המשפט.

- מצבת זהב מגיעה לנתבע על רוחב לבו ! - תקע כאן עורך הדין של בעל הבית תריז בדברי יריבו, כששולחו מקפץ על הספסל מאחוריו, משמיע קולות: הא, הא, הא,! כאלו יוצא ידי חובת צחוק שהמסבות כפו עליו, בפנים רחוקות מלהביע שמץ כל שהוא של עליצות.

בטרם יהיה סיפק בידי בא כח הדייר להשיב, ובטרם יתפתח וכוח הצופן בחובו אפשרויות מרחיקות לכת של השמצות הדדיות, התערבתי בהעירי לשני הצדדים כאחד שלא תסור מנגד עיניהם סמכות בית הדין בקשר להוצאות, ושבתקוף אותם החשק להעיר הערות בינים ללא רשות יזכרו שהכל נרשם בחשבון הסופי.

- הדירה, כבוד בית הדין, איננה בת שלשה וחצי חדרים, ואין אנו יודעים היכן מצא בעל הבית את חצי החדר שהוא מזכיר בתביעתו. אם כוונתו לחדר הכניסה - אין שטחו אלא 7.97 מטר מרובעים, וחברי עצמו צטט מן החוק שחדר כניסה יחשב לחצי חדר רק כששטחו עולה על 8 מטר מרובעים! האחוז של ההוספה מגיע איפא לפי שלשה חדרים, היינו רק 130% ולא 145%! ואחוז זה יש לחשב לפי הבסיס של 7.250 ל׳׳י ולא לפי 7.500 ל״י, ולכן שכר הדירה המכסימלי שהתובע יכול לדרוש הוא 16.675 ל״י ותו לא. זה די והותר בשביל החרבה …

- כב' בית המשפט - צרח בא כח של בעל הבית, בזנקו ממושבו בתנופה שכמעט הפרידה בינו לבין מכנסיו - אבקש להעיר לחברי שלא יעליב ללא הפוגה את נשוא הדיון ששולחי יגע הרבה שנים בטרם הגיע..

בהזיזי את כסאי בחריקה חזקה על פני הרצפה הפסקתי את הדובר. ההתנצחות חסרת התוחלת החלה לעלות על עצבי, ביחוד משנוכחתי שכל המלחמה העקשנית נטושה על הפרש בשכר דירה חדשי של פחות משתי לירות, כמחיר כרטיס אחד לקולנוע.

- אם תמשיכו בדרך זאת, צעקתי - נדחה את המשך המשפט למחר. ואם לא תסיימוהו אז ללא הפרעות הדדיות קנטרניות, נמשיך לדחותו עד שתרגעו.

- נראה מה המרץ שישאר בכם בתום שבוע שבו הלקוחות האחרים שלכם לא יזכו לראות אותכם במשרדיכם! ולא איכפת לי אם על כל החלטת דחיה תגישו ערעור לבית המשפט המחוזי.

אינני יודע מה מידת הצלחה יכלה להיות להיות לאיום כזה כלפי עוֹרכי דין ותיקים יותר, אולם במקרה זה השגתי את התוצאה שציפיתי לה ושני הלוחמים העקשניים התישבו בשפתים הדוקות.

- תגמור טענותיך, הוריתי לבא כח הדייר, ובהניחי שעוני על השלחן בהביטי בו ברצינות רבה הוספתי: יש לך בדיוק חמש דקות!

- כבוד בית הדין! לא נותר לי אלא לתקן את הרושם שעלול היה להווצר מתאור המושכר על ידי חברי. אכן נכון שיש בדירה הרבה אויר! וזה בזכות מתנתו האדיבה של בעל הבית! הגם בשביל אויר צריך לשלם שכר דירה ? אני מזמין את בית הדין לבא ולהריח אויר נהדר זה, הספוג ריחות ניחוח מבור הסופג הפתוח שבעל הבית לא נקף אצבע לנקותו או לתקנו מהיום שבו בנה את הבית! ובמה שנוגע למדרגות : אין בעל הבית יכול להחזיק בחבל בשני קצוותיו. אם הדירה היא בקומה ג' - באים לבית המשפט ואומרים שהדיירים משתמשים הרבה במדרגות וזה מגדיל את הבלאי של הבנין, ואם הדירה היא בקומת קרקע - גם אז צריך לשלם בעבור זה שאין משתמשים במדרגות! אולם על זה שהנתבע גר ממש בתוך הפירצה הקוראת לגנב, ושחלונותיו תריסיהם מוגפים כל השנה בשל פחד מתמיד מפני הגנבות - על כך לא אומרים מלה!

- כבוד בית הדין! התביעה היא מחוצפת, סחטנית, טרדנית ונטולה כל יסוד! אני מבקש ללמד את התובע שאין לעשות צחוק מבית דין נכבד זה בדרך כזאת!

בעוד הפרקליט הצעיר מדבר בהתלהבות הולכת וגדלה - התכופף נציג הדיירים שישב מימיני אל אזני ושאל לרשותי להציע לצדדים פשרה. יהודי גוץ זה, השופע מרץ בלתי רגיל כפי שהסכנתי לראותו אצל אנשים כמותו, אשר בשבתם נאלצים לחפש תדיר אחרי משענת לרגליהם שאינו מגיעות לרצפה, לא למד משפטים מעולם - אך ניחן בחוש הבריא של הבחנת העיקר מהטפל ושל יכולת ירידה לשרשו של ענין, מקום שרבים המלומדים ממנו היו עלולים לאבד את המגע עם המציאות.

אם כי נסיוני הורני שהצעות הפשרה במהלך הדיון גורמות לעתים קרובות אך ורק לאבוד זמן יקר - הרי משראיתי שנציג התובע התישב, אות לסיום טענותיו, נענעתי ראשי בהסכמה לנציג הדיירים וזה פנה לצדדים בזו הלשון: החשבון הפשוט מראה שההפרש בין תביעת התובע לחשובו של הנתבע הוא לירה אחת ושבע מאות פרוטה. שמא תחצו הפרש זה ? בעל הבית יפחית 850 פרוטה מתביעתו והשכן יוסיף כסכום זה על הצעתו, ושלום על ישראל?

זו הצעה הגיונית מאד - הוסיף נציג הצבור השני משמאלי כשדבריו מופנים לתובע במישרין.

עורך הדין של הדייר קם על רגליו:

- כבוד בית הדין, במשפט זה מתעוררת שאלה עקרונית אשר טרם היתה לי האפשרות לטעוֹן ביחס אליה. לא הצלחתי למצוא כל אסמכתאות בקשר לשאלה זאת בספרות המשפטית בארץ או בחוץ לארץ, על כל פנים כפי שבית הדין יראה מיד השאלה פה איננה שאלה כספית גרידא. להחלטת בית הדין בשאלה זו תהיה חשיבות מרובה לגבי המשפטים בעתיד. המדובר בשאלה אם בחשוב שטח חדר הכניסה יש לחשב את ״הפנלים״ (חצאי המרצפות המשמשים קשוט סביב הרצפה בתחתית הקירות) או האם אין לחשבם. הנתבע טוען שאין לחשב את שטח “הפנלים" מאחר שהשטח שנתן להעמדת רהוט הוא השטח הנקי של המרצפות ברצפה. במיקרה זה שטח נקי זה הוא 7.97 מ׳ מרובעים.

- כב׳ בית המשפט - אנו סבורים ששטח הפנלים נכלל בחשוב שטח חדר הכניסה ! - הכריז בא כח בעל הבית, מאחר שהנטייה בארכיטקטורה היום היא לתלות אצטבות ואפילו מזנונים שלמים על ווים בקירות ובאופן זה מנוצל כל חלל השטח מטיח עד טיח שממול, פנלים או לא פנלים. מלבד זאת שטח המחיה מוגדר על ידי החלל הסגור על ידי הקירות ולא על ידי שטח הרצפה . . .

הרמתי ידי והפסקתיו: -

רבותי, כבוד השאלה ״עם פנלים" או "בלי פנלים” - במקומו מונח. אולם מה שבית דין זה מתקשה להבין הוא היכן מונח שכלם הבריא של בעל הבית ושל הדייר גם יחד, הלוקחים כל אחד עורך דין לעצמו והנסחבים לבית הדין לבזבז זמן יקר - כשכל המחלוקת היא על לירה ושבעים - מחיר זוג כרטיסי קולנוע וגם לא מן הטובים ביותר!

קולי הלך והתגבר בהדרגה תוך כדי דבור, כה במידה שכל המשפט שבפני נראה לי יותר ויותר מיותר, עם כל שניה שחלפה.

- אתם רוצים לשכנע אותנו שלבעל הבית, או לדייר, זה אכפת אם שטח החדר נמדד על פני הרצפה או על פני התקרה? ! כפי שבית הדין רואה את הבעיה - הרי בעל הבית רוצה שהדייר ישלם יותר, והדייר אינו מסכים לכך. זוהי כל הבעיה. לו בעיה זאת היתה כרוכה בסכומים גדולים - ניחא. אבל בשביל לירה ושבעים ? הרי הוצאות ההתדיינות הזאת במסי משפט בלבד שוות להפרשי שכר הדירה הנדרשים על ידי התובע למשך מחצית השנה!

העברתי עיני על פני היריבים והיתה לי הרגשה שדברי הצליחו לחדור להכרתם. הייתי משוכנע שעם שני יהודים אלה, לו יכלתי לדבר אליהם ישירות - הייתי מסתדר בכי טוב, אולם . . .

בא כח התובע קם על רגליו כשהוא מושיט לי בתנועה תיאטרלית פיסת ניר מודפסת - כאלו היה גנוז בה סוד יקר ומפתיע ולחש: - הנה מכתב שהנתבע שלח לתובע אחרי הגשת המשפט, ובו הוא מודיע על נכונותו לשלם 17 וחצי ל׳׳י לחודש !

עורך הדין של הדייר קפץ כאלו הכישו נחש, ובזריזות מפליאה חטף את הפתק מידי חברו בטרם הספקתי להמלך בדעתי באם לקחתו מהיד המושטת.

- המכתב נכתב ׳׳בלי לפגוע בזכויות״! איך לו כל תוקף מחייב! אסור לחברי לצטטו! זוהי התנהגות מבישה, שאינה הולמת את המקצוע! אני מבקש מכבוד בית הדין לא להחשיב את האינפורמציה שחברי נסה להגניבה לתוך המשפט, ולהתעלם ממנה כליל!

- לא נסיתי לטעון שיש למכתב זה תוקף מחייב, אני מבקש שחברי יימנע מלהשתמש במונחים כמו ״להגניב״! רציתי להראות שהדייר היה מוכן מעצמו …

עכשיו פשוט נמאס לי הענין לגמרי. לבי התקשה בתוכי וכרגיל במיקרים כאלה נעשיתי קר ושקט, ואדיש. כששוחחתי פעם עם ידיד מבין עורכי הדין הותיקים על תגובה זאת הבאה עלי לפעמים ברגעים של כעס מוחנק, הוא עשה השואה שבהלצה ביני במצב רוח זה לבין הנחש הארסי הרובץ לבטח כשבלוטות הרעל שלו עובדות במלא הקצב. “בסוף הוא שופך את רעלו בהכשה. ההבדל היחיד בינו לבינך הוא בזה שעוקצך לא בשניך כי אם בפסק דינך״, אמר. צחקנו אז שנינו ולגמנו מכוסית המשקה בהנאה. עתה נזכרתי בדבר, והוא לא נראה לי מצחיק כלל; כאשר פניתי לשני עורכי-הדין בקול מבוקר יפה היתה לי הרגשה כאלו עורי הולך ומתכסה קשקשים זעירים:

- בא כח הנתבע יכול להיות סמוך ובטוח שכל חליפת מכתבים שהיתה בין הצדדים בכותרת "בלי לפגוע בזכויות" לא תשמש נושא לדיון בפני בית הדין זה, ואכן נסיונו של בא כח התובע להציג מכתב שנכתב "בלי לפגוע בזכויות” אינו מצביע על רמה מוסרית מהסוג שעלול להוסיף כבוד למנסה. עם זאת, - המשכתי מיד בראותו הבעת פנים של נחת מרובה בפני בא כח הנתבע - אין בית הדין יכול לציין לשבח את הצד שכנגד אשר בהחפזו לחטוף תעודה המוגשת על שלחן בית הדין הציג עצמו כמי שאינו סומך על כך שלבית דין בישראל אפשר להסביר דבר בדרך תרבותית, אלא יש לחטוף תעודות מפני עיניו שמא יראה ויפגע...

- קצורו של דבר, רבותי, סבורני שהננו מפסידים יותר זמן על משא ומתן לפשרה מאשר היה נחוץ לסיום המשפט בדרך הרגילה; טענות שני הצדדים ברורות עתה ואני דוחה את המשך המשפט לתאריך אחר. באופן כזה תהיה לבית הדין השהות לתת החלטה ׳׳עקרונית׳׳ בשאלה החשובה של מעמד ״הפנלים״ בחשוב שטח חדרי הכניסה, והצדדים יוכלו להזמין עדים להוכחת גובה שכר הדירה בשנת 1940. בישיבה שלאחר זאת יינתן פסק הדין.

- נו, אולי בכל זאת תתפשרו... נסה נציג בעלי הבתים להטיל משקלו למערכה.

- אם אפילו נגיע לידי הסכם על עצם שכר הדירה -- עדיין תעמוד שאלת ההוצאות.

- רבותי, חדלו מזה - פניתי לשני נציגי הצבור שמצדדי. עיניכם הרואות את אשר בפניכם, והרי יש לנו עוד משפטים אחרים היום, ואנשים רבים מחכים.

ההחלטה לדחות את המשך הדיון ליום אחר נתקבלה פה אחד.

הצדדים עזבו את בית הדין זוגות זוגות, בעל הבית ואשתו זוג אחד, הדייר ובנו של בעל הבית זוג שני. עורכי הדין הזוג השלישי.

מיד נגש בית הדין לברור המשפט הבא. משפט זה נגמר, וכן נגמר עוד משפט, כשלאולם בית הדין חזרו התובע והנתבע הראשונים ופניהם קורנות.

בעוד הדייר נרתע קצת מאחור עזר בעל הבית עוז בנפשו וניגש קדימה, וברגע בו חש עיני נחות עליו התחיל לדבר במהירות רבה כאלו מפחד פן יפסיקוהו בטרם יספיק לאמר את כל אשר על לבו:

- בית, דין נכבד! אנחנו הסכמנו על פשרה והכל נגמר! - האיש פרש לפניו בתנועות עצבניות מרוב חפזון, פתק שהיה כל אותה העת קמוץ באגרופו וקרא תוך קמוט המצח ורכוז עצום:

1. הבעל בית והשכן מסכימים בזה שתוספת שכר הדירה לפי החוק החדש תחשב על הבסיס כאלו שכר הדירה באפריל 1940 היה שבע ל״י ו-125 פרוטה.

2. הבעל בית והשכן מסכימים שהתוספת תחושב כאלו הדירה היא בת שלשה וחצי חדרים ומהשכר דירה שיתקבל באופן כזה מותר בעל הבית לדייר על 150 פרוטה.

3. הבעל בית ישלם את העורך דין שלו והשכן ישלם את העורך דין שלו והשכן ישלם לבעל הבית חמש ל״י ע״ח מסי בית המשפט.

התובע סיים את קריאתו ונשם עמוקות כמי שסיים מלאכה קשה, פנה לנתבע ושאלו :

ככה דברנו?

- זה בסדר, רק אני רוצה שזה יהיה בפסק הדין.

- ודאי נרשום את הפשרה בנוסח מלוטש קצת מבחינת השפה ונתן לה תוקף של פסק דין.

- אני מסכים שיהיה פסק דין כמו שהסכמנו, רק אני רוצה שהפסק דין יהיה לחוד, ומה שהסכמנו שישאר בינינו.

לא הבינותי. מה רוצה יהודי זה? "שיהיה פסק דין כמו שהסכמנו אבל מה שהסכמנו שיהיה בינינו !?״

נציג הדיירים, מהיר התפיסה, קרב פיו לאזני מצד ימיני ולחש :

- הוא רוצה שבפסק דין לא יירשם שזה הושג בפשרה. הוא רוצה שלפסק דין תהיה צורה של החלטה שלנו . . .

לפתע ראיתי אור גדול ובהיות רוחי טובה עלי כמעט ועשיתי את סודו של היהודי המסכן לפומבי. אולם ברגע האחרון נשכתי את לשוני. אם הוא רוצה להשלות את עצמו באמונה שזוגתו היקרה לא תגלה את ענין הפשרה, אם הוא מאמין שהוא יוכל לבא הביתה ולאמר: זהו פסק דין בית המשפט, ולשכך בכך את הזעם - מה לי ולכל זה ?

- נעשה מה שנוכל - אמרתי לבעל הנבוך, ונסחתי את הפשרה, ולאחר מכן כתבתי פסק דין המאשר אותה ונותן לה תוקף של מעשה בית דין. לפי פסק דין נסחתי צו תשלום המכוון לנתבע מבלי להזכיר בצו כלל את כל ענין הפשרה - שרות מיוחד בנסיון לשמור על שלום הבית במשפחת הנתבע.

הפנתי את שני הצדדים למזכירות - לקבל בה העתקים מאושרים מהצו, ובטרם יילכו שאלתים: - וכי הפשרה הזאת היתה דבר כל כך קשה שאי אפשר היה לעשותו עד שלא באתם בפנינו, ועד שלא בזבזתם כל כך הרבה זמן וכסף וכוחות ?

היה זה בעל הבית שנעצר ליד הפתח, ופנה אלי בחיוך רחב, והסביר :

- עד למשפט היו לנו נשותינו יועצות, ומשהוגש המשפט היו לנו יועצים עורכי דין - וממילא לא היה מתי לדבר על פשרה. רק היום נזדמן לנו להפגש שננו ללא יועצות וללא יועצים - ומיד ראינו ששני יהודים עוד יכולים למצוא שפה משותפת ביניהם.