1
לסיפור הבא
ביש מזל
היה זה בעצומה של התקופה רבת המעללים בה כהנתי כשופט השלום היחידי לעבירות תנועה במחוז תל-אביב.התרעותיהם של מספר אישים בצבור מעל דפי העתונות וזעקותיהם של נבחרי האומה מעל במת הכנסת הצליחו לנער סוף סוף את הישוב מתרדמתו האדישה ולעורר בו הד לדרישותיהם לשים קץ להשתוללות המוות בדרכים.עם הודע מדי חודש שיא חדש של קציר הדמים מהרו הכל למצא את הצואר שאפשר יהיה לתלות בו את הקולר, נאמנים לנוהג הישן נושן, לפיו תלית הקולר בצואר כלשהוא היא השלב שאין להמנע ממנו בטרם ניגשים לחפש פתרונות קונסטרוקטיביים.כך קרה שאחרי גלגול הנה והנה, ממשרד התחבורה למשרד העבודה, ומשם לאוצר, נח הקולר סופית, על צוארה של משטרת ישראל, כפי שכל מביני הדבר צפו מלכתחילה;משלא הועילו מחאותיה של משטרתנו היקרה, והפצרותיה, שדי לו לצואר אחד בקולר אחד, כדוגמת הקולר של השוק השחור, או של ההברחה, לא נותר לה אלא לנסות ולהוכיח למרשיעיה שעוול נעשה לה, ושעליהם להסיר את הקלון מעליה. כך נולדה הטענה שאם הדבר היה תלוי במשטרה, ואך ורק בה, היו כל עבריני התנועה יושבים מזמן מאחורי סורג ובריח, אולם בצוע המשימה נבצר ממנה מפני שאין השופטים מספיקים להשיג בקצב שפיטתם את קצב הבאת העבריינים לדין. ולראיה צוינה העובדה שכאלף תיקים של תאונות דרכים תלויים ועומדים בבית משפט השלום בתל-אביב עצמה - ואין מושיע.בין כה וכה בא עבדכם, כותב הטורים האלה, ביום בהיר אחד לעבודתו בבית המשפט ומצא עצמו בשורה הראשונה של לוחמי החזית ונושאי הצינה של משרד המשפטים.החודש היה חודש אלול; והיום יום רביעי בשבוע, והשנה: אחת משנות החמישים - כבר לא זכור לי איזו. על כל פנים - בימים ההם טרם עמד על תילו המשכן המפואר של "היכל המשפט", ושופטי ישראל היו מפוזרים בבית מגורים ישן, מי במטבח לשעבר ומי במה שהיה פעם אמבטיה.נכנסתי לתומי ללשכתי ההדורה, עם קלופי הטיח המלבלבים בתיקרתה, ועם רהיטיה ממיטב הציוד הבלוי שנותר בארצנו מימי התורכים, - והדבר האחרון שציפיתי למצאו בכורסתי המרופטת, מעשה ידי אבו-ג׳ילדה בתא הנדונים למוות - היתה דמותו הממושקפת של מנהל מחלקת בתי המשפט במשרד המשפטים דאז. הפתעתי עוד גדלה שבעתיים משנודע לי מפי אורחי הנכבד שהוא נחפז לצאת כבר בשעה שש בבוקר מירושלים כדי להספיק ולראותני עוד לפני שעות העבודה ולבשרני בשורת מלחמה.מסתבר שהכוחות הממונים על העברת הקולרים היו פעילים פעילות רבה מאחורי הקלעים. נתקיימו פגישות ״בדרג גבוה״, המשטרה אמרה למשרד המשפטים דברים הנשמעים קצת מעין אולטימטום ומשרד המשפטים ענה דברים שמשמעותם משהו מעין: נו, נראה אותכם. - שנסה המשטרה מתניה והראתה, והזמינה לאותו בוקר מאה ועשרים נהגים למה שנקרא בבית המשפט: ״שמיעה ראשונה״ של תיקי תאונות דרכים.לשמע מספר זה של מאה ועשרים נסתחררה עלי דעתי. הזמנת מאה ועשרים נאשמים פירושה קהל של כשלוש מאות איש, כולל הנפגעים - מתלוננים, קרובי הצדדים הבאים להיות להם לפה או לשמש מוצגי "מצב כלכלי", עורכי דין, וסתם סקרנים. ואם אפילו קרה הנס, דבר שהטלתי בו ספק רב, שלא כולם הוזמנו לאותה שעה בדיוק, ודאי שאין לצפות לכך שהוזמנו בבת אחת פחות ממחצית הקהל, והרי גם ברבע דיו כדי להכניס אנדרלומוסיה בבית המשפט.בהתאם לסדרי הדין שהיו נהוגים אז - נועדה השמיעה הראשונה להפרדת התיקים בהם כפר הנאשם באשמתו מן התיקים בהם הנאשם הודה. מי שהודה באשמתו - דינו נגזר בו במקום, אולם מי שלא הודה - נדחה בירור משפטו למועד אחר, כאשר אפשר יהיה (להלכה) לשמוע את טענות הצדדים בנחת ובית המשפט לא יהיה נתון בלחץ של זמן.בימי ״ההקראות״ - הם ימי השמיעה הראשונה - היה השופט מקריא לכל נאשם ונאשם את האשמות המיוחסות לו ושואל לתגובתו : ׳׳מודה - או לא מודה ?״ בסתר לבו היה השופט מקווה שרוב הנשאלים יענו בשלילה, יגרמו לדחית משפטיהם, ויעזבוהו לנפשו. - השופט מצווה לרשום פרטי כל מן המתרחש בכתב ידו, כי רק כתב מקורי זה, שלא ניתן במקרים רבים לפענוח, מהימן על הערכאות הגבוהות יותר. היות וכך, ומאחר ובני עמנו מחוננים בתכונה הנפלאה לענות לשאלות שלא נשאלו ולהתעלם בכשרון נדיר משאלות המכוונות אליהם - היה בדרך כלל ברישום הופעת הנאשם ותשובתו לשאלות השגרתיות בכמה עשרות תיקים כדי למלא יום עבודה שלם.שמא תאמרו - מוטב היה אם היו מודים - שהרי בדחית הכופר לא התפטרת ממנו למעשה, וברבות הימים תמצאנו שוב לפניך, גוזל זמנך כהנה וכהנה. לאלה מכם הסוברים כך אשיב בקצרה שגם אנוכי כך חשבתי בהתחלה. אולם חיש מהר למדתי שאין כמעט אדם המודה בפה מלא - אלא אם כן פיו מלא תירוצים. לשמיעת תירוצים אלה הנך זקוק לסבלנות עילאית ולחוש אבחנה דק שבדקיקים להבדיל בין טוב ורע, בין אמת לכזב, בין מציאות לדמיון פורה. והאמינו לי שתהליך האבחון דורש מאמץ רוחני לא קטן.עתה תאר לך, קורא נכבד, במה כרוך ברור כזה במאה ועשרים תיקים, כשלמטרה זאת משמש ״אולם״ בגודל שמונה על ארבעה מטרים, שרבע משטחו תפוס על ידי הדוכן הרם של השופט וכסאו הנישא.תאר לך אולם גדוש אנושות באופן שגם חלונותיו סתומים כמעט לגמרי וסביך הנך רואה נסיונות לטפס אפילו על הקירות. אל נא תשכח כי החודש חודש אלול ושמצוארם של שופטי ישראל לא משה העניבה בכל תקופות השנה. הדיון מתנהל בבליל שפות. נסיוני לכפות את העברית על פי העיקרון "שפה רשמית במוסד רשמי" נחל כשלון חרוץ.אחינו אשר זה מקרוב באו מהרו להדביק בי תאר של צורר ישראל על מונעי מהם את האפשרות לעלות עלי בשטף דבורם. לכן ניתנה הזכות לכל אזרח בדור מדבר זה לדבר בשפה השגורה בפיו: מי בפרסית, ומי בהונגרית, ומי בניב נדיר מהרי האטלס... תרגמנים רשמיים אין כמובן, שכן לו נזקקו לכאלה היה צורך להוסיף אגף על בניני בית המשפט כדי לשכנם - ועוד לא קם בתוכנו האיש אשר יעז לבוא עם הצעה כזאת אל האוצר, גם אלולי היתה קיימת השאלה הנוספת של השכר. מחפשים, איפוא, "מבינים" בתוך הקהל ומבזבזים על החפושים את הזמן שהיה נחוץ לעד כדי להתבטא בעברית. באוירה נוחה זאת על השופט להתרכז ולשקול גורלותיהם של בני אדם בטרם יחתכם, והוא הממונה היחידי על סדרי הכניסה והיציאה, העמידה והישיבה, על השמירה על השקט ועל הנקיון.לשם מלוי-סמלי של הבטחת המשטרה לעזור במניעת אנדרלומוסיה מוצב בדלת הכניסה שוטר-סבא שראיתו מגעת קצת מעבר לקצה חטמו ושחלק נכר משארית כוחותיו דרוש לו לנסיונותיו להשיג אויר לנשימה ולהחזיר לראשו את הכובע הנשמט ממנו תדיר.נכון שיש גם פקיד-עזר של בית המשפט בתפקיד סדרן, אבל בתקופה שבה המדובר לא נתנו לסדרנים מדים ובבגדיהם הפרטיים הם לא נבדלו משאר הקהל אלא אולי בזה שלעומת צבור הנהגים שנהנה אז מתקופת שפע הקרוי ׳׳פרוספריטי׳׳ נראו הם כחושים ועלובים, בהיותם נאלצים בלית ברירה להתקיים ממזונות שוק החלוקה הרשמי בלבד; בזמן ההוא סברתי שתארם "פקיד העזר׳׳ נתן להם בשל פניותיהם התכופות לעזרת השופט להצילם מזעמו של הקהל אשר לא הבחין באיצטלתם הרשמית ומאן להשמע להוראותיהם.היכול להקיף כל אלה בעיני רוחו יבין את החרדה שבה נפרדתי מאורחי הירושלמי ואת החלחלה שאחזתני למחשבה שהנה בעוד דקות מספר יהיה עלי להתיצב מול הרעש המבעית החודר ללשכתי מאולם בית הדין הסמוך. לו הצטמצמה כל הבעיה בשאלה היחידה לגמור את ברורם של התיקים הרבים במהירות הרבה ביותר תוך עשית משגים משפטיים מעטים ככל האפשר - היתה זו בעיה רצינית למדי, אולם יותר מכל הטרידני הדאגה לשמירה על כבוד המשפט העברי, ועל כבוד האדם של האזרח. ידעתי שמשאתישב על כסאי באולם שמעבר לדלת, כשסמל המדינה מתנוסס על הקיר מאחורי - יזהני הקהל עם סמל זה עוד בטרם אפתח פי. ידעתי שבמידה שעבודתי תצלע ייאמרו: זהו הצדק בישראל, ושבמידה שבה יארכו ענוייהם של המחכים יאמרו : כך עושה המדינה לאזרחיה. ולאט לאט נדלקה בי חמתי, וכהרף עין בערה להשחית, על שהגורל בחר בי דוקא להיות המוביל שדרכו יוזרם רוגזו של העם על מוסד מהמוסדות החשובים של המדינה.חרה לי מאד על מה שהיה נראה לי כקוצר ראות משווע בהקרבה זאת של הניחותא, שחשבתיה לחיונית למשפט צדק, על מזבח המספר של הסטטיסטיקה; לא יקום ולא יהיה, שוע הדם שהלם ברקותי! - גאות האזרח במדינתו הצעירה לא תעורער באמצעותי! ברגע זה גמלה בי החלטה הנחושה לצאת לשם, אל מול הקהל הרוטן הזה ולעשות מאמץ עלאי כדי שבית המשפט לא יאבד מיוקרתו כמלא נימה על אף הכל ולמרות הכל. ובמצב רוח זה, מבלי לחכות לסדרן כי ישמש לי כרוז, הדפתי בתנופה את הדלת הסדוקה המובילה מלשכתי לאולם בית הדין, ועליתי בקפיצה על דוכן השופטים. לא העזתי לדרוך על מדרגות העץ הרופפות שהובילו למעלה, למוד נסיון ויודע שהסבוי להתמוטטותן רב בהרבה מן הסכוי שיחזיקו מעמד. נצבתי ליד כיסאי בקומה זקופה ועיני תרות את הקהל, אותה העמידה ואותו המבט בהם רגיל הייתי לפקח על המסדרים השונים של הצבא בשתי המלחמות שעברו עלי בשרותיו. וכשמבטי זה הקים בלי אומר על רגליו את אחרון ההססנים מבין המאושרים שזכו במקום ישיבה, התישבתי והצהרתי "בבקשה לשבת".מראהו המבוהל של פקיד העזר שנצב מופתע, בפה פעור, כשהמלים “בית המשפט" תקועות בגרונו - הסב לי הנאה מרובה.בטרם יספיק הקהל, וכמותו גם נציגי התביעה הכללית והסדרן הנרגש - להתאושש מן התדהמה שירדה עליהם עם הופעתי הבלתי שגרתית, פניתי לסמל המשטרה, נציג הקטיגוריה והודעתיו: ׳׳אני אקריא את גליונות האשום בעצמי".גם בצעד זה היה משום חריגה מן השגרה, שכן המקובל היה שנציג התביעה יקרא בשמות הנאשמים ויקריא בפניהם את גליונות האישום. אולם קצב הבצוע של משימה נכבדה זאת על ידי סמלי המשטרה האריך בדרך כלל את ישיבת בית הדין בשעה נוספת.פתחתי, איפוא, את העליון בערימת התיקים הכחולים שעל שולחני וקראתי בקול של רב סמל המפקד על תרגילי סדר פלוגתיים: "חיים מרופט!״ תפשתי במושכות והתכונתי להחזיקם בידי...בחור כבן עשרים וחמש, גבה קומה וחסון, נענה לקריאתי ובזעקו ׳׳כן׳׳ נגש קדימה ונצב פסיעה קלה מעברו השני של דוכני.-- הזהו שמך?-- כן... -- אתה נאשם בנהיגת בלי רכב בדרך בחוסר זהירות וללא תשומת לב מספקת בנגוד לתקנות התעבורה, בזה שבתאריך הראשון לחודש שעבר נהגת במכונית טנדר השייכת לך בכביש פתח-תקוה לכיוון תל-אביב, ובהגיעך סמוך למקום בו נמצאת משטרת רמת גן לא שמת לב לדרך שלפניך ולא האטת את המהירות, ובעקב חוסר זהירות וחוסר תשומת לב מספקת התנגשת עם מכונית פרטית שנהג בה הנהג אלמוני מכוון רמת גן לכוון פתח-תקוה, וכתוצאה מההתנגשות נזוקו שני כלי הרכב ונהג אלמוני נפגע בעינו השמאלית. --ההנך מבין את אשר המשטרה רוצה ממך? -כן.אתה מוכן להודות באשמה או טוען שאינך אשם?--- אינני אשם. המשפט נדחה - תקבל הזמנה, ועתה לך הביתה.תוך אמירתי דברים אלה כבר סגרתי את תיקו של מר מרופט והתיק של הנהג הבא בתור אחריו היה פרוס לפני. הצצתי בשעוני. השעה היתה שמונה ושלושים וחמש.בשעה רבע לתשע מנתה כבר הערמה שבקצה שלחני מצד שמאל שבעה תיקים שנדחו באופן דומה. עד שעה תשע נגזר דינם של שני יהודים נוספים אשר בחרו להודות באשמותיהם ועוד שמונה משפטים נדחו. בין אלה האחרונים נמנה אחד של אדם שהוזמן כדין לשעה שמונה וחצי ולא הופיע, ונתן נגדו צו הבאה במעצר לתאריך מאוחר יותר. בשמו של יהודי אחר הופיעה אשתו והביאה עמה תעודה רפואית המאשרת כי בעלה מוטל במיטה, חולה בהרעלת הקיבה.בשעה תשע יכולתי לסכם בספוק שהעבודה מתנהלת ללא תקלות, כי הצלחתי לרכוש את הערכת הקהל לקצב התקדמותי, וכי עלה בידי להשתלט השתלטות גמורה על כל המתרחש באולם בית הדין. ראיתי סכויים טובים להתגבר על נחשול התיקים, עד השעה אחת, שהיתה אז השעה המקובלת כשעת גמר העבודה הרגילה בבית המשפט.אולם מי יכול היה לצפות מראש כי השעה תשע תבשר גם את הופעתו על הבמה הצבורית של מר מוטל פ.? עם הקרא שמו של אזרח זה על ידי הוא נהם מתוך גרון נחר “כבודו השופט" וניגש קדימה כשרגליו הקצרות כושלות תחת מעמסת כרסו האדירה, וכשאגלי זיעה גדולים נגרים בשפועי קרחתו והוא מנגבה חזור ונגב במטלית אדומה דהוייה ורוויה למדי.בן 53 קראתי בגליון האשום, ובעודני מהרהר בנעליו השחורות של האיש, המבהיקות בברקן, ובמכנסי החקי הקצרים שלו המתוחים על כרסו כאלו שאלת התפקעותן אינה אלא שאלת שניות ספורות בלבד - התחלתי להקריא באזניו את האשמה המיוחסת לו: ---- אדון פ. הנך נאשם בזה שבתאריך השלישי לחודש הראשון של השנה נהגת מכונית משא ברחוב נחלת בנימין בתל-אביב מכוון רח׳ אלנבי לכוון רחוב אחד העם בלי זהירות וללא תשומת לב מספקת בנגוד לתקנות התעבורה, בזה שבעברך בסמוך להצטלבות רח' נחלת בנימין עם רחוב מונטיפיורי לא שמת לב לדרך שלפניך, ומתוך חוסר זהירות וחוסר תשומת לב פגעת במכוניתך בעמוד חשמל שעמד על המדרכה מצד שמאל לכוון נסיעתך. עמוד החשמל התכופף וחוטי החשמל שנמתחו ממנו נקרעו, וכן נגרם נזק למכוניתך. משך ההקראה הקשיב הנאשם רב קשב, מאזין כשראשו נטוי קצת לצדו ועיניו צמודות לשפתותי.סליחה אדון שופט, אני לא מביו בעברית - זאת מפיו בלוית חיוך מלבב... --כעסי התלקח בי בין רגע. פה אני יושב ויורק את בריאותי בעשותי מאמצים נואשים לחסוך כל רגע מיותר, ועוד מעט ואהיה צרוד למשך שבוע ימים, ויהודי זה ממתין לו בנחת כשזמן שאין להשיבו הולך לאבוד, ויש לו עוד החוצפה ליהנות מכל הענין כאלו לא היתה זו אלא הלצה טובה! ובמידה מסוימת היתה זו הלצה - והראיה - החיוך הרחב על פניהם של צופים רבים, והצחוק המאופק שנשמע פה ושם. אף אנכי לא אחרתי לראות כיצד הצליח מוטל פ. לרכוש את אהדת הקהל וכיצד ייתכן מאד שהתנהגותו היא ילידת חוסר נסיון קודם בבית המשפט ואטיות מחשבה סתם.הרוח יצאה ממפרשי כעסי באותה הפתאומיות שבה הרגשתי את משבה הראשון - ובשלוה גמורה, אחות הנחת שבה דבר אלי הנאשם, פניתי אליו בשפה המובנת לי והסברתי:היית נוהג בדרך נכונה יותר, מר פ. אם היית מצהיר כי השפה העברית אינה מובנת לך בטרם אגמור את-- ההקראה, שהרי אני מקריא את האשמה כדי שאתה תדע את אשר רוצים ממך ולא מפני שאני נהנה לשמוע את קולי.סליחה, כבודו השופט, בשל דרך ארץ בפני בית המשפט לא העזתי להפסיקו באמצע, וכבודו השופט התחיל לקרא מיד משהכרז שמי ולא הספקתי למחות לפני כן...נראה אם נמוסך יעמוד לך כשאבוא לבשרך את גזר דינך, חשבתי לי בלבי, אולם בינתיים לא נותר לי אלא להקריא את גליון האשום מחדש ביידיש הקלוקלת שלי, וזאת עשיתי להנאתו המרובה של מר פ.. !כבודו השופט מדבר יידיש כמו אני עברית--אני מקוה שאתה תדבר עברית כהלכה לפני שאני אדבר יידיש כמוך.--?ועתה אמור לי - אתה מוכן להשפט בבית משפט זה, או שמא רצונך להשפט בבית משפט יותר גבוה--!הקנסות בבית משפט זה מספיק גבוהים בשבילי--הצחוק באולם הפעם היה קצת פחות מאופק.שקט בבקשה! -- אדון פ. האם אתה מוכן להודות שהנך אשם באשמה שקראתי לך, או האם הנך טוען שאינך אשם?-- פה פנה הנאשם כלפי הקהל, הושיט ידיו לצדדיו בתנועה של חוסר ברירה והצהיר:אני מודה. וכי זה ישנה אם אני לא אודה? הרי בסוף ממילא יתברר שאני אשם. אף שופט לא יקבע שעמוד החשמל ירד מהמדרכה ונכנס בתוך האוטו שלי!צחוק רם פרץ באולם, בעודני נלחם קשה עם שרירי פני ומנסה להחזיקם מאובנים, דופק באגרופי על השלחן וממהר לגמור ולהפטר מהבדחן;_ אני מרשיע אותך בעבירה המצויינת בגליון האשום על סמך הודעתך, ואבקשך לא להפנות תשובותיך לשאלותי אל הקהל כי אם אלי. אם ברצונך להופיע בפני קהל היית צריך לבחור בקריאירה תיאטרלית ולא בנהגות!כבודו השופט...--- מספיק! תדבר כשאפנה אליך! המשטרה, היש לכם מה לאמר בקשר לענש?-- אין לנו שום דבר הראוי לציון מיוחד. לנאשם אין עבירות קודמות, הוא קבל רשיון נהיגה רק מספר חדשים לפני המיקרה: ישנו פה נציג חברת החשמל והוא מבקש להשמיע את דרישות החברה בקשר לפצויים.׳׳חברת החשמל! הכרזתי--גבר בגיל העמידה לבוש בגדי חקי, עם פנים שעצבות עמוקה נסוכה עליהם ושהעליצות הכללית לא דבקה בו משום מה, קם על רגליו בספסל האחורי ואמר: ״כאן״.-- היש לחברת החשמל תביעות פצויים כל שהן מאיש זה - הצבעתי על מוטל פ.כן, כבוד השופט, הננו תובעים שיוחזר לנו אשר עלה תקון עמוד החשמל כולל הוצאות היציקה מחדש של הבטון וחבור החוטים שנקרעו - סך תשעים ואחת לירות וארבע מאות פרוטה. הנה חשבון מאושר ממחלקת ההנדסה של חברת החשמל.האפשרות לחייב נאשם בפצויים היתה בגדר סמכויותיו העונשיות.אולם שלא כדוגמת הקנס שאת תשלומו הייתי רשאי לכפות על ידי העמדת הנאשם בפני האלטרנטיבה של מאסר, הצטמצמה הסמכות בקשר לפצויים בעצם הטלת החיוב; במיקרה של סרוב הנדון למלא אחרי הוראות פסק הדין המטיל את החיוב העביר החוק את הטפול על שכמו של המתלונן. עליו היה להגיש את פסק הדין למשרד ההוצאה לפועל, וזה היה בודק מצדו את יכולת התשלום של החייב ופועל בהתאם לכך, על ידי חלוקת החוב לתשלומים, על ידי הטלת עקולים ולבסוף גם ע״י מאסר. הייתי מעונין בדרך כלל לחסוך לנפגע את ההתרוצצות שבה היה כרוך הטפול בבצוע פסק הדין שנתן לטובתו, וניסיתי למצוא דרכים אשר יבטיחו שהנאשם ישלם את הפצויים ללא דיחוי. דבר זה נתן לפעמים לעשות על ידי שכנוע, והיתה זו תמיד דרך שכנוע טובה להראות לאדם שבאים אליו בדרישה שיש גם נכונות לעשות חסד עמו. לא ראיתי מניעה לנקוט בדרך זו כאשר העבירה, נושא המשפט, נעברה במסבות שלא הטילו בנאשם דופי מבחינה מוסרית, וכאשר בעצם תשלום הפצויים היה במידה רבה כדי להחזיר את המצב לקדמותו. המיקרה הנוכחי נראה לי מתאים להפעלת יזמתי בכוון זה ולכן פניתי עתה לנאשם בזו הלשון:אדון פ. בסמכותי להטיל עליך קנס או מאסר, או שניהם יחד, לשלול ממך את רשיון הנהיגה שלך ולחייב אותך בתשלום הנזקים שגרמת - ובהוצאות המשפט. אולם בשים לב לכך שאינך עוד נער פוחז ומתפרחח, ולכך שזוהי העבירה הראשונה שלך, הרי אם תראה רצון טוב להיטיב את הנזק אני מוכן להקל עמך. אסתפק בקנס סמלי ובלבד שתשלם את הנזק. מה אתה אומר על כך?זה הרבה כסף...--.ודאי שזה הרבה כסף, אך אתה הסבת הרבה נזק, והודית באשמתך-- ?אולי אפשר שהקנס יהיה חמש לירות--אדון פ.! אין בה"מ מנהל משא ומתן עם הנאשמים על קנסות כאלו היה זה ענין של קניה וממכר של עגבניות בשוק. שלא כנהוג אני עושה יוצא מן הכלל במקרה שלך בהציעי לך הצעות, וזה משום שאינני רוצה למרר את חייו של יהודי בגילך, ומשום שנראה לי גם כי במסגרת זו שהצעתי תלמד את שעורך ולא תשכחו עד מהרה!תוך כדי דיבורי ראיתי סביבו של הנאשם כעשרה איש מתוך הקהל מתחרים בנסיונותיהם לתפוס את תשומת לבו ולרמוז לו שה״עסק״ כדאי לו.יש שנפנפו בידיהם, ויש שנענעו בראשיהם, ויש שהרימו קולותיהם בלחישה עד שנאלצתי להפעיל את האיום של הוצאתם מו האולם, למרות שלא ראיתי כל דרך מעשית לבצוע האיום.לשמחתי הסתבר שמרותי טרם התרופפה למרות משב רוח העליצות שמוטל פ. הביא עמו לאולם בית הדין, והסדר חזר על כנו.בין כה וכה הצליח מר פ. לגבש בינתיים את החלטתו והוא הצהיר שהוא מקבל על עצמו את הדין.רשמתי את גזר הדין בתוך התיק שלפני, בחשבי את הקנס כך שביחד עם סכום הנזק יהיה החיוב הכולל - 100 .ל׳׳י, סגרתי את התיק והושטתיו לסדרן על מנת להעבירו לקופההסדרן פנה ללכת ברמזו לפ. להלוות אליו, אולם אזרח נכבד זה מאן, ודין ודברים התפתחו בינו לבין הסדרן בלחישות.מה הענין עכשיו? שאלתי.-- יש לי פה עוד תיק - השיב מר פ. לקול צחוק מחודש באולם.-- אם יש לך עוד תיק, חכה בשקט עד הגיע תורך. --פתחתי את התיק הבא בתור ונדהמתי למראה עיני. בהעיפי עיני ברפרוף בגליון האשום שבפני ראיתי את שמו של מוטל פ. מתנוסס ברמה בראשו של הגליון, ואת המלים: רח׳ אחד העם, מונטיפיורי, פגע עם מכוניתו בעמוד חשמל - בגוף הנוסח של פרטי האשמה.אדוני, פניתי לסמל המשטרה, נציג התביעה הכללית - בטעות הגשתם על שלחני שני העתקים על אותה אשמה! איזה סדרים שוררים אצלכם?טעות בידי אדוני, עם כל הכבוד, ענה הסמל לעומתי - ישים נא לבו לתאריך, שהוא אחר, ולכוון נסיעתו של הנאשם, שהוא אחר, אם כי נכון שהעבירה היא העתקה של קודמתה.בגבות מורמות, משתאה ומופתע קראתי בקול רם: מ. פ. נאשם בזה שבתאריך החמישי לחודש ינואר של השנה החולפת הוא נהג מכונית משא ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב מכיוון רח׳ אלנבי לכוון רחוב נחלת בנימין בלי זהירות ובלא תשומת לב מספקת בנגוד לתקנות התעבורה, בזה שבעוברו בסמוך להצטלבות הרחובות מונטיפיורי ונחלת בנימין לא שם לב לדרך שלפניו ומתוך חוסר זהירות וחוסר תשומת לב מספקת פגע עם מכוניתו בעמוד חשמל שעמד על המדרכה בצד ימין של כוון נסיעתו. עמוד החשמל התכופף וחוטי החשמל שנמתחו ממנו נקרעו ונגרם נזק למכוניתו של הנאשם...- אני מודה באשמה ואני משלם מאה לירות! - קרא מוטל פ. עם הגיעי לנקודה שבסוף הפסוק, כשבאולם בית הדין משתררת אנדרלומוסיה של צחוק וצהלה וכבוד השופט בכבודו ובעצמו מתיר לעצמו רגע של התפרקות וצוחק עם כולם.סקרנות הקהל לראות את סופה של הפרשה היא שעמדה לי כשחזרתי כעבור רגע לאסוף מחדש את המושכות בידי ולהחזיר לבית המשפט את הוד רציניותו.הפעם אין הדבר כל כך פשוט - פניתי למר פ. - בית המשפט מתחיל לקבל את הרושם שהנך מהווה סכנה לצבור, ושצריך אולי לעשות דבר כדי למנוע ממך את האפשרות להזיק בעתיד. עתה אין זו עוד העבירה הראשונה שלך, ועתה אין זו עוד שאלה של כסף בלבד. -- כבודו השופט - זעק הנאשם, והפעם היתה זו זעקת שבר שבאה מפי יהודי מזדקן שכל העליצות פרחה ממנה וקומתו כאלו הצטמקה לעיני - סך הכל כמה חודשים שאני נוהג במכונית הארורה הזאת ואני רואה עכשיו שהנהגות זה לא המקצוע בשבילי. עשרים שנה היה לי קיוסק ברחוב משעמם, עשרים שנה בעומדי מאחורי הדלפק ראיתי ממולי את אותו המחזה העלוב של חנוני המכולת מתרוצץ בין אצטבאות מרכלתו למאזניו, ו״חופר בחרמונו׳׳ ברגעי הפנאי. לקוחותי לא ראו בי אלא את המכשיר המגיש להם את כוס הגזוז לרווי צמאונם. שנים ערגה נפשי לפרוץ מתוך ד' האמות של הקיוסק שהפך לי מעין בית כלא, ולראות את העולם היפה ומלואו, לצאת לאויר ולשוטט בחוצות. בעצת ידיד אזרתי עז ובאחד הימים, קמתי ומכרתי את הקיוסק, שקעתי בחובות, ופרוטתי האחרונה השקעתי במכונית המשא שבה ראיתי את המוצא מתלאותי. יצאתי לכביש והשנים כאלו נגולו מעל כתפי. - כבוד השופט ירחם עלי ! אני לא אנהג כבר יותר אף פעם, אני אמכור את האוטו בחזרה, ואם רגלי תדרוך עוד פעם בבית המשפט תפח נשמתי!פה העביר מוטל פ. את ממחטתו האדומה בתנועה חטופה על פדחתו, נגב בגנבה את עיניו, וקנח את חטמו פעם ופעמיים.באולם שררה דממה כבדה ובתוך דממה זאת נשמע קולו המתון של סמל המשטרה:נמסר לי מפי נציג חברת החשמל שהנזק במיקרה זה אינו אלא חמישים לירות. . . ----העודך עומד על נכונתך לגמור גם משפט זה במאה לירות? שאלתי את הנאשם אשר ניסה בכל כוחותיו לתחוב את ממחטתו הענקית לכיס מכיסי מכנסיו.מלה זו מלה, כבודו השופט.--ובכן הנני מצוה עליד לשלם לחברת החשמל פצויים בסך חמישים לירות והנני מטיל עליך קנס בשעור חמישים לירות או חודש מאסר תמורתם. הנני תקוה שתחליף המאסר איננו פה אלא תיאורטי בלבד.מוטל פ. לא הודה לי. ממחטתו היתה שוב בידו והוא שפשף את ערפו ובלי אומר פנה ללכת אחרי הסדרן שהחזיק בשני תיקיו.הקהל נסוג בפניו ופנה לו דרך, ובעוברו בתוך השדרה האנושית שנוצרה לאורך הקיר הוא נעצר עוד לרגע קט, ובהרימו ידיו כלפי מעלה כאילו משווע אל בוראו שבשמים הפטיר:מה אני אשם אם בכל מקום שאני נוסע עומד עמוד חשמל!?-- דברי הפרידה של מוטל פ. נתקבלו בתרועת גיל אדירה, ואף אנכי זנחתי את מאמצי לשמור על ארשת פנים רצינית והצטרפתי לצחוק הכללי.באוירה זאת של מצב רוח טוב יצא מוטל את אולם בית הדין ובשוב גלי הים האנושי ובסוגרם אחריו תמה הפרשה הקצרה של בדיחות הדעת שהנה אורח כה נדיר בבית המשפט.תוך רגעים ספורים חזרה העבודה למסלולה הרגיל, החד-גוני וספוג העצבנות. בקרוב לשעה אחת ומחצה יצא את בית הדין אחרון המתדיינים, ובכבדות, ממש בשארית כוחותי סגרתי את כריכת התיק מספר המאה ועשרים. כאשר שרכתי את דרכי הביתה בחומו של היום, כשכל מאויי נתונים למקלחת הקרה ולחולצה הנקיה עם הצוארון הפתוח - לא נותר בי הכח להרהר בתוצאות המבצע שזה עתה נסתיים. אחר כך הסתבר שמבצע זה סמל הפוגה ממושכת במלחמה הקרה סביב העברת הקולרים שהזכרתי מקודם.מדי פעם עולה זכרו של אותו יום בלבי ועמו בא הטעם המתוק של נצחון, ההרגשה הנעימה שיכלתי לעבודה שרבים התנבאו כי תכריעני. ומדי הרהורי בזמן ההוא צצה ועולה דמותו של מוטל פ. נגד עיני ועמה באה התקוה שהמזל לא התאכזר יתר על המידה ליהודי חביב זה אשר יצא לדרך לחפש הרפתקאות ומצא רק עמודי חשמל.