על שעזרה לי בעדוד ורוממה את רוחי ברגעים של ספק,
תודתי נתונה לרעיתי - לעליזה

לסיפור הראשון

הקדמה

את הספר הזה כתבתי כאשר עדיין כהנתי כשופט בבית משפט השלום. הכנתיו לדפוס בשנת 1958 אולם לא הספקתי להוציאו לאור כי בנתיים בשלה בי ההחלטה לנטוש את כס המשפט, והחלטה זאת הייתה כרוכה במעבר די קשה ממסגרת חיים אחת אל תוך מסגרת אחרת אשר לא הותירה כל פנאי למשחקים ספרותיים.

כתב היד שהוטל לקרן זוית העיק עלי שנים רבות. הושקע בו בשעתו עמל לא קטן שהלך לטמיון. הנני דואב את דאבונו של כל עמל ההולך לטמיון – לא כל שכן כשהמדובר בעמל שלי.

לכן מדי פעם בפעם הייתי נוטל את כתב היד המצהיב והייתי מעלעל בו, מחליף מלה פה, מזיז פסיק שמה ומקווה תדיר שהוא עוד ימלא את יעודו וילבש צורת ספר.

השנה הצלחתי איך שהוא לגזול משעות עבודתי את הזמן הדרוש למה שהיה נראה לי כליטוש האחרון.

לקט הסיפורים המוגש לכם בזאת משקף בצורה אמיתית למדי את האוירה השוררת בין כתלי בית משפט השלום. אפשר היה כמובן, ללקט שנים ואף שלושה תריסרים של ספורים דומים. לא יקשה לכם להאמין לי שמתוך כאלף משפטים ששמעתי בממוצע בשנה, במשך תקופה של תשע שנים היו לפחות כמה וכמה עשרות ספורים מרתקים.

אולם הנני נרתע מפני עבודות עבות כרס. אמרתי לעצמי: -- נראה כיצד יקבל הקורא תריסר אחד ואז נחליט אם יש לו ענין במעשיות נוספות.

לכן במידה ואתם נגשים לקריאה מתוך סקרנות מסוימת לגבי החבוי בין השורות – האמינו לי שסקרנותי גדולה הרבה יותר לשמוע את פסק דינכם – הרי לכם בזאת (ואולי אף די והותר) או שמא תרצו עוד?