7

לסיפור הבא

המעשה בביצי הזהב

שנת תשי״ג - 1953 היתה שנת משבר בתולדות המשפט בארץ. כפי שהדבר השתקף בבית המשפט - היתה זו השנה בה רתח בליל האדם שבקדרת קבוץ הגלויות. ובטרם תתחיל העיסה להזדכך ובטרם נגלה הבדלח הפלאי שיצרו היסודות בנתיכתם ובצרופם - רב הגעש והנתז, ובהתנגש המוחות החמומים, המסורות המנותצות ותאוות שלוחות הרסן - בחנגה של אלימות שהארץ לא ידעה כמותה - כמעט שהוכרעו המשטרה ובית המשפט גם יחד.

אותה שנה מלאתי תפקיד של שופט חוקר בתל-אביב. זהו תפקיד אשר בינתיים אבד עליו הכלח, אולם בשנות החמישים עוד יחסו לו חשיבות מרובה. החקירה המוקדמת מקורה בתקופה בה היה המשפט האנגלי מעניש את רוב הפשעים בענש מוות; כנגד חומרת הענש שהוטל עם ההרשעה התבצרו במסורת הבריטית הליכים שונים שמטרתם היתה להבטיח מקסימום של הגינות בהגנתו של הנאשם.

החקירה המוקדמת היתה ממין ההליכים האלה, ובה הובאו בפני שופט כל ההוכחות שבידי הקטיגוריה ונתנה לנאשם הזכות לשמען ולראותן ואף לחקור את העדים כרצונו. משהושמעו כל העדויות היה על השופט החוקר להחליט היש בהן כדי להצדיק את העמדתו של הנאשם לדין, או שמא כל הענין אינו אלא ערבא פרח.

החליט השופט החוקר נגד הנאשם - רק אז החל המשפט הממשי בפני הרכב אחר של בית המשפט, כאשר הנאשם יודע היטב בפני מה הוא עומד ומה החומר שהתביעה עומדת להביא נגדו.

כמובן שעם השכלול והמודרניזציה של סדרי הדין בבתי המשפט, עם המהפכה שחלה בגישת הארצות הנאורות אל בעית הענישה בכלל, ועם בטול ענש המוות - הפכה החקירה המוקדמת לסרח עודף מימים עברו. אולם המחוקק הישראלי, שצמצם בהדרגה את היקפה ותחולתה של החקירה המוקדמת, לא ביטל אותה כליל אלא בשנת 1965, ובימים בהם ישבתי אנכי באגף הפלילי של בית-משפט השלום - היא עוד משלה בכפה.

בשנת 1953, בה הכתוב מדבר, הובאו, איפוא, בפני, חקירות מוקדמות למכביר, ומתוכן אזכור במיוחד זו של רצח הקבצן ביפו, אשר שני חבריו לחדר הרגוהו כדי להקל על הצפיפות במלונתם, סדרה של חקירות בשרשרת הרציחות שבוצעו בידי קבוצה מאורגנת לשם חלוקת השלל ושזכו בשעתו לכנוי ״רצח בע״מ״, חקירה שהיתה אחת המסועפות בתולדות המשפט הפלילי בארץ - סביב אונס ורצח של ילדה קטנה, פרשת הזיוף הסיטוני של טפסים להקצבת מטבע זר באוצר, עיסקות של שוחד מעילות וגנבות בעיריה, וגנבות של בשר במטבח החולים של בי"ח הדסה.

היו בין החקירות האלה ש׳׳נכנסו להיסטוריה" בשל חידושי טכניקה ששמושן במשפט נוסו בהן לראשונה או בשל מאורעות יוצאי דופן שארעו במהלכן. כך למשל צלמה המשטרה סרט במצלמה קולנועית מפעולות שחזור שאחד החשודים במשפט מסויים שחזר את מעשה הרצח, ובחקירה המוקדמת של אותו מעשה רצח נעשה הנסיון הראשון בארץ להגיש סרט כזה כהוכחה משפטית.

בחקירה אחרת זנק החשוד לפתע ממושבו באולם בית הדין בנצלו את העובדה שאזיקיו הוסרו מידיו על פי הוראותי וקפץ מחלון הקומה השניה לרחוב. הוא החל בורח במהירות והיה כנראה נמלט אילולי הגיח לקראתו קצין משטרה שנזדמן שם במקרה והטיל עצמו בזריזות לרגלי הבורח והפילו. קצין משטרה זה נתמנה בינתיים לשופט בעצמו.

היתה זו איפוא עבורי שנה טעונת מתח וגדושת ענין, אולם מאחר וכל החקירות פרט לאחת לא הוו אלא שלב מוקדם במשפטים שזכו לאחר מכן בפרסום רב, לא אבוא לספר עליהן ולשעמם את קוראי. מקום יועד כאן רק לאחת החקירות אשר לא זכו לצאת מד׳ אמותיו של בית משפט השלום.

חקירה זאת מעולם לא נגמרה באשר הנאשם בחר להודות באשמתו שעליה היא היתה מבוססת במהלך משפט אחר שהתנהל נגדו בעת ובעונה אחת בפני בית המשפט המחוזי, ובעונש הכולל שהוטל עליו שם הובאו בחשבון כל מעלליו. בין העדויות שהספקתי לשמוע היתה זו של המתלונן, שהנה בבחינת ספור מרתק כשהיא לעצמה, וספור זה ידוע בחוגי הפרקליטות בשם ״המעשה בביצי הזהב".

גליון האשום אשר הוגש בפני בתחילת החקירה הנדונה על ידי נציגו של היועץ המשפטי לממשלה היה מנוסח בזו הלשון:

"בתאריך 19.11.52 בשעה 17.30 אחרי הצהרים או סמוך לזמן זה, באחד מבתי המלון בתל-אביב, קבל הנאשם ביחד עם עוד אדם ששמו בלתי ידוע לתביעה הכללית, כסף ישראלי בסד 1.000 (אלף) ל״י בטענת שוא שהכסף דרוש לו למשך חצי שעה למטרת עסקא מיוחדת במטבעות זהב, ותוך כוונה לרמות".

ההאשמה התבססה על סע' 301 לפקודת החוק הפלילי 1936, האומר: “כל המקבל מאחר דבר הנתן להגנב או המפתה אדם למסור לאחר דבר הנתן להגנב, בטענת שוא ומתוך כוונה לרמות, ייאשם בפשע ויהא צפוי למאסר חמש שנים".

בתחילה תארתי לעצמי שתהיה זו חקירה משעממת, עוד מיקרה נוסף ברשימה הארוכה של המיקרים בהם הצליחו נוכלים מקצועיים ללכוד קרבנות תמימים ברשתות מזימותיהם. אולם חיש מהר הסתבר שטעות היתה עמדי ושבפני פרשה המדהימה במקורותיה, גלוי מפתיע של תכנון מדוקדק להפליא ובצוע משוכלל ללא פגם.

והנה ספור המעשה כפי שרשמתיו מפי העד העיקרי של הקטיגוריה, לאחר שנשבע כחוק לספר את כל האמת ושום דבר זולת האמת : -

- אני בעל מלון בתל-אביב. אני מכיר את הנאשם, את הבחור היושב בספסל האחרון והנראה כאלו אינו יודע לספור עד שתים. לפני כשנה וחדשיים הוא התגורר במלון שלי במשך תקופה של חודש ימים בערך. במשך תקופת שהותו בבית המלון הוא שלם את דמי הארוח שהיו נהוגים באותם הימים, והיחסים ביננו לא חרגו ממסגרת המקובל בין בעל בית מלון ללקוחותיו. לא הכרתיו לפני שבא להתארח אצלי, ובתקופת שהותו בבית המלון לא התקשרה ביננו כל ידידות מיוחדת במינה.

יתכן שהתישבתי פעם ליד שלחנו בעת ארוחה וגם ייתכן שהזמנתיו פעם לסעוד על שולחני, אולם כגון אלה הם מהלכות הארוח המקובלות, מן הדברים ׳׳שיש לעשותם׳׳ במקצוע המלונאות לשם טפוח אוירה נעימה בבית המלון, ללא כל משמעות של קשרים אישיים הדוקים או של ידידות החורגת מגדר הכרות טובה.

בתום החודש עזב את בית המלון ונשאר חייב סכום של כעשרים או שלושים לירות, חוב זה לא הטרידני מאחר שהוא הווה אחוז קטן מהסכום ששולם על ידו כהלכה, והייתי בטוח שיבוא וישלם את העודף.

כשבועיים, או יתכן שהיה זה חודש, אחרי שהנאשם עזב את המלון, הוא בא אלי ובקשני להלוות אליו ולשמש לו יועץ בעת חפושיו אחרי דירה. הוא טען שאין לו בארץ משפחה קרובה ולא ידידים שיוכל להעזר בהם. לדבריו היתה לו ההזדמנות בעת שהותו בבית המלון להשתכנע ביושרי ובכושר השפוט שלי, והוא הפציר בי לא להפנות לו עורף ולא להפקירו לתחבולותיהם של מתווכים חסרי מצפון, השוחרים לטרפו ולגזול את ממונו.

הוא נמק את בקשתו, גם, ואולי בעיקר, בזה שרק אדם הותיק בארץ כמוני יוכל לחוש בחסרונותיה או ביתרונותיה של דירה מבחינת תנאי האויר ולקבוע נכונה באיזו מידה יסבול מי שיתגורר בה מלחות בחורף או משרב בקיץ. הוא לא סמך על עצמו בכגון אלה בהיותו אדם שזה מקרוב בא וטרם התערב בישוב.

דחיתיו באמתלות שונות באשר הייתי טרוד מאד בעסקי ונפשי סלדה מהרעיון של הפסד הזמן שהיה כרוך בהענות לבקשתו. אולם הוא לא הרפה ממני. הטרידני בטלפון השכם והערב עד שלבסוף ראיתי שהדרך הטובה ביותר להפטר ממנו היא לעשות מבוקשו. האמת נתנת להאמר שגם החוב אשר הוא חייב לי עדיין היה לנגד עיני, וקוויתי שבדרך זאת אוכל לגבותו. נעניתי לו, איפוא, לבסוף, והסכמתי להקדיש לו רגעים מספר.

הוא בא במונית למלון וקראני. התנהג באדיבות רבה, וכשאמרתי לו שעלי לסדר עוד באותו בוקר דבר מה בבנק מסוים בטרם אוכל להתפנות בשבילו - הוא הציע להסיעני, על חשבונו, לכל מקום שארצה, במונית זו שהביא, אם רק אואיל להלוות אליו לאחר מכן לדקות ספורות.

הוא מלא דרישתי והביאני לבנק. נכנסתי פנימה וסדרתי את אשר היה טעון סדור והוא המתין לי עם המונית בחוץ. בשובי אליו אמרתי לו שעתה הנני פנוי למשך כמחצית השעה. הוא הודה לי מקרב לב ומסר לנהג כתובת בבת-ים. מחיתי על רחוק המקום אך הוא הושיט לי את ידו לאות הבטחה שתוך מחצית השעה נהיה בחזרה. עומס העבודה שרבצה על שכמי בימים האחרונים נתן בי את אותותיו ולא היה בי הכח להתוכח עמו. שקעתי בכרים הנוחים ונמנמתי. הוא שעשעני בשיחה על דא ועל הא ולא הרגשתי בחלוף הזמן. אולם כעבור מספר רגעים, ברצותי לשנות את צורת ישיבתי התרוממתי במקצת במושבי וחשתי שהננו נמצאים בסביבה שלא הכרתיה. "לאן אתה מסיע אותי?״שאלתי את הנאשם ? ״לבת-ים״, ענני, והמשיך לספר לי שהציעו לו שם דירה, תארה בפרוטרוט, ושאל מה דעתי על עצם המקום ועל המחיר וכו' וכו'. עתה נזכרתי שאכן הסביבה מוכרת לי, אלא שזה זמן רב לא הזדמן לי לבקר בה, וכי הנני בחלקה המערבי של יפו. הפצרתי בנאשם שידאג כי הענין ייגמר מהר, והוא דרבן בנהג להזדרז.

מקץ רגעים ספורים הגענו למבואות בת-ים, ושם עצר הנאשם את המונית ליד בית קפה ומסעדה שבצדי הדרך. הוא אמר לי שזהו המקום בו נדבר עם בעל הבית, וירד לחפשו. הוא נכנס לבית הקפה ואני המתנתי במונית. ראיתיו עובר בין השלחנות ומציץ הנה והנה ואף נגש לאחד המלצרים ומדובבו. לפי תנועות ידיו הרגשתי שהוא מתאר בפני המלצר צורתו של אדם גבוה ורזה, והבינותי שהוא שואלו אם היה פה כזה. המלצר נענע בראשו לאות שלילה ואז חזר הנאשם למונית, כשהוא סוקר את השטח וסורקו בעיניו שנית תוך כדי הליכתו. הוא התעכב ליד אחד השלחנות והשווה את שעונו עם השעון שלקוח אחד הציגו בפניו, לבקשתו.

אחר כך נגש אלי ואמר שלמעשה לא עברו אלא חמש דקות מאז נדבר עם בעל הבית, והוא מתפלא מאד על האחור.

"האיש ודאי יופיע בעוד כמה רגעים׳׳ אמר. "ואם כבר באנו מרחק כזה - מוטב להמתין לפחות עוד קצת. אני מאד אסיר תודה לך על שהואלת להלוות אלי, ובשום פנים לא אעיז להטרידך שנית. הנני נותן לעצמי דין וחשבון מרוחב לבבך ומקווני שתרשה לי בהזדמנות לגמול לך על חסד זה שהנך עושה עמי".

הוא הפליג בשבחי בלשון חלקלקות והעמידני במצב שבו היה סרובי להעתר לו מתפרש כעלבון. ומיד לאחר שהבעתי את הסכמתי הוא הציע לשחרר את נהג המונית באמרו שבמקום זה לא יקשה לנו להשיג מונית אחרת בכל רגע שנרצה בכך, ושאין טעם לבזבז כסף טוב כשאפשר לחסכו. הסכמתי גם לזה - ופה היתה קבורתי; משוכנעני שלו עמדתי אז על כך שנחזור מיד ויהי מה, הייתי נגמל מכל התלאות שבאו עלי אחרי כן. כבר נמאס לאזני לשמוע את פי מספר את הספור הזה זו הפעם העשירית! חקרוני על ענין זה במשטרה שעות על גבי שעות ולו נכרכו ביחד הפרוטוקולים שנרשמו מדברי היה מתקבל ספר כרסתן למדי!

הנאשם היה כה אדיב, והחיוך שעטר את פניו היה כה מלבב עד שלא יכלתי להקשות את לבי ולפגוע בו על ידי סרוב להצעתו. הוא שילם איפוא לנהג, המונית נסעה ואנו נשארנו ליד פתח בית הקפה.

עברו חמש דקות. כבוד השופט הופיע שמה?!, גם "בעל הבית׳׳ לא הופיע.

הנאשם החל להראות סימני עצבנות. הוא נכנס עוד פעם לתוך בית הקפה וחפש עוד בין השלחנות באמתלה שיתכן ולא הסתכל כראוי בפעם הראשונה. ׳׳אולי האיש יושב שם כל הזמן ומחכה לנו ?” אמר בלכתו. מובן שהעלה חרס בידו. הוא רץ מסביב לבית הקפה, שמא יש כניסה אחרת והאיש מחכה שמה. גם זה ללא תוצאה חיובית. הוא התרוֹצץ הנה והנה על פני המדרכה מפינה ועד פינה, וחזר כלעומת שבא. הפצרתי בו שנחזור ובלית ברירה לבסוף הוא הסכים. היה לי רושם שהוא מרוגז יותר ממני. הוא מלמל ש׳׳יראה לו", לנבל, וקלל בכעס עצור ובשצף מעורר התפעלות.

עתה הסתבר שמוניות עוברות במקום זה באותה התדירות בה עוברות אוניות במדבר סהרה. עברה דקה, שתים, וחמש ואין בעל בית ואין מונית. הייתי מיואש מכל העסק עד כדי כך שעמדתי כבר ללכת משם ברגל, והשבעתי עצמי בשקט שאם הנאשם יפנה אלי עוד פעם אשמיענו דברים כדרבנות שלא עד מהרה ישכחם. וכאלו רצתה ההשגחה העליונה במפלתי הופיע לפתע איזה בן אדם וניגש אלינו ופנה אלינו בשפה הרוסית.

האיש היה לבוש בגדי חקי, כובע "טמבל" לראשו, ומשקפי שמש כהים על אפו. עשה רושם של פועל בנין. אינני שומע רוסית, אולם הנני יכול להכיר את השפה לפי הצליל. האיש לא הספיק לאמר אלא מלים ספורות בלבד ומיד מהר הנאשם להפסיקו ופנה אלי ותרגמן לי. התרשמתי לטובה מנועם הליכותיו ומנמוסיו הטובים כאשר נהג בהתאם למקובל בחברה הטובה, בה לא ידובר בשפה זרה בנוכחותו של אדם שאינו שומע אותה. שאלת מהימנותו של התרגום לא התעוררה כלל שכן לא היה לי כל ענין לא בפועל ולא בדבריו, ואמרתי לנאשם שימהר ויפטר ממנו. הוא ספר לי שהאיש שאל היכן אפשר למצא כומר פראווסלאוי ביפו. משכתי בכתפי, ומיד פנה לאיש, ולפי מה שהבינותי מתנועות ידיו - הסביר לו כיצד עליו ללכת כדי להגיע לכנסיה הרוסית שבאבו כביר.

הרגשתי כאילו אני עומד על גחלים. ראיתי שמתפתחים ביניהם עוד חלופי דברים ואז פניתי ללכת משם. לפתע רץ הנאשם אחרי ועצרני באמרו בהתרגשות עצומה:

"האיש מספר שהוא עסוק בפנוי ההריסות ביפו לא רחוק מכאן, וכי בעת חפירתו תחת עיי מפולת הוא נקש במקושו בשארית של קיר אשר התמוטט”…

"חבל שלא התמוטט עליו" - הפסקתיו ומשכתי שוב בכתפי, הפעם כדי לשחרר מידיו את שרוול חולצתי שהוא אחז בו.

׳׳חכה׳׳, הוא צרח, ׳׳חכה רגע!, תשמע ספור שטרם נשמע כמותו!" ובהחזיקו בשרוולי בחזקה, מבלי לתת לי שהות לפתוח פי הוא המשיך לתרגם את דברי הפועל במהירות רבה.

קצור הדברים היה שבהתמוטט הקיר נגלה בו פתח שמתוכו נשפכו רגבי מלט, אשר אחדים מהם התפקעו בנפלם על הארץ. לעיניו התמהות של הפועל נגלו אז מטבעות זהב לרוב!

הגבתי בקוצר רוח ועניתי לו שאין לי ענין בספוריו של הפועל, שאני ממהר בחזרה לתל-אביב, ושבמידה שהדבר נוגע לי הוא יכול להשאר ולהאזין לשטויות אלה עד מחר בבקר.

הפועל אשר הסתכל בנו מן הצד ואשר הבין כנראה מנפנופי ידיו של הנאשם במה המדובר, עשה רושם, כאלו נפגע מהפקפקנות שראה בפני. הוא ניגש אלינו ובהוציאו מכיסו חתיכת בטון בגודל ביצה זרקה על הארץ לידי ודרך עליה בחזקה. משנתפורר הגוש, הוא הוציא מתוך ערימת הלכלוך הזעירה חתיכת מתכת נוצצת, שפשפה על שרוולו והגיש לי אותה בלי אומר. לקחתי את הדבר בידי וראיתי מיד שאכן זהו מטבע זהב אמיתי! החזרתיו לו כשאני מתאמץ לרכז את עשתונותי פן יאבדו.

עודני מהרהר בספורו של האיש והוא דחף את המטבע כלאחר יד לתוך אחד מכסיו ופנה ללכת. הנאשם רץ אחריו שהאיש שאל היכן אפשר למצא כמר פראווסלאוי ביפו. ודבר אתו עוד, ברוסית, דברים שלא תרגמם לי. הפועל נענע בראשו בתקיפות כאלו מביע מורת רוח ממשמע אזניו, אולם הנאשם המשיך להפציר בו ולבסוף נענע האיש בראשו לאות הסכמה. אחר כך הלך. הנאשם רץ עוד פעם לתוך בית הקפה וחפש שוב בין השלחנות, אולם אני לא המתנתי עוד לראות את תוצאות מאמציו כי החלטתי היתה נחושה להסתלק משם, אפילו יימצא עתה לפתע בעל הבית הנעדר.

שהותנו במקום עלתה כבר על מחצית השעה. הנאשם השיגני בטרם הרחקתי לכת והודיעני שבעל הבית לא הופיע. ׳׳זו באמת נבלה מצדו", הוא צעק, "ורק בא להוכיח כמה אי אפשר לסמוך עליהם׳׳. עניתי לו שאני מצטער מאד ושאני הולך ברגל בכוון הביתה, ואם תזדמן מונית בדרכי אקחנה. אז בא אלי הנאשם בתחנונים להמתין עוד דקה, עד שהפועל יחזור. הוא גילה שהפועל הבטיח לשוב ושעליו לדבר אתו רק מספר מלים בלבד, "ומיד נחזור."

אלולי הופיע הפועל חזרה בדיוק ברגע זה ודאי לא היה הנאשם מצליח לעכבני. אולם משראיתיו בא - נשארתי. שוב התנהלה שיחה ערה בשפה הרוסית כשאני מדדה מרגל זו על חברתה ביודעי שהאיום של לכתי ברגל אינו אלא איום סרק, שכן לא נותר בי הכח לבצעו. הגעתי למצב של אדישות, ובחצי אוזן שמעתי את הנאשם מתרגם לי ואומר שהצליח להניע את הפועל למכור לו זהב, אולם הוא זקוק לשם כך לכסף.

"שמא תהיה מוכן להלוות לי אלף? אני כבר אדאג שלא תפסיד", שאלני כאלו אגב אורחא. עניתי לו שאינני עושה עסקים ברחוב, ושאם יש ברצונו לדבר אתי על נושא זה שיטריח עצמו במחילה מכבודו למשרדי שבמלון ונראה.

הוא הסביר שהעיסקא היא בגדר של אלפיים לירות, ושהפועל מובן להכנס למשא ומתן באם ישתכנע שסכום זה עומד לרשותו. ״העיסקה׳׳ שהיה מדובר בה התיחסה, כמובן, לרכישת "ביצי הזהב" מן הפועל במחיר הנמוך בהרבה משווי הזהב בשוק החפשי. "עיניך הרואות" אמר הנאשם "שיש לנו פה עסק עם אחד מפשוטי העם שאינו מבחין משמאלו לימינו - ובנקל אוכל לשכנעו לקבל בתמורת הסחורה שלו חלק קטן משויה האמיתי. שווה בנפשך אדם ההולך לשאול בעצת כומר בכגון אלה - במחצית המאה העשרים ! ?”.

"אלף לירות יש לי", הוא המשיך, "אבל צריך שיהיו בידי עוד אלף כדי שאוכל לענינו בתור לקוח. אם תתן סכום כזה בידי למשך חצי שעה יעזור לי הדבר לבצע עיסקא ששנינו מעולם לא נתחרט עליה !”

שאלתיו מה הבטחון שיהיה לי כי אראה את הכסף בחזרה, ואז הוא ענני שכשהפועל יביא את הסחורה יופקד הכל בידי כערבון. סכמנו שנפגש פגישה נוספת במשרדי. באותו רגע הזדמנה מונית בדרך והנאשם עצרה. תוך כדי עלותי בה מסר הנאשם לפועל את כתובת המלון שלי. הפועל נפרד מאתנו בברכת השלום, המונית נתקה ממקומה, וכך תמה ונשלמה פרשת הפגישה עם בעל הבית בבת-ים.

אחרי הצהרים של אותו יום, בין השעות חמש וחמש וחצי הופיע הנאשם בלוית הפועל בבית המלון. הנאשם נגש אלי, ובהוציאו מכיסו חבילה של אלף לירות, מסרה בידי ושאלני באם יש לי עוד אלף - "רק להראות לפועל”. כלפי הפועל היה הדבר, כנראה, צריך להראות כאלו לנאשם כסף מופקד אצלי ועתה לוקחו ממני. אמרתי לנאשם שאכן יש לי אלף לירות בבית, בקופה שבחדרי למעלה. הנאשם והפועל ישבו באחד מחדרי המלון ואני עליתי לחדרי. לקחתי מקופתי אלף לירות, הוספתין על החבילה של האלף שהנאשם מסרה בידי, ועם אלפיים הלירות ירדתי למטה, לחדר בו המתינו שני “אנשי העסקים״.

מסרתי הכל לנאשם ואמרתי לו: הנה אלפיים לירות. הוא החל לספור את הכסף, אולם באמצע התחרט, ועשה תנועה של בטול באומרו בחיוך רחב: "רואים לפי הכמות כמה שיש כאן. ובין כה וכה אני מאמין לך”.

בינתיים הוציא הפועל מאחד מכיסי החזה של חולצתו מטפחת אדומה גדולה, פרש אותה על השלחן לפניו, נטל את חבילת הכסף, עטפה במטפחת ותחבה לכיס פנימי של מעילו. למראה מעשהו זה, קפץ הנאשם מכסאו וקרא בקול גדול :

"זה לא בסדר, אתה אינך יכול לקחת את הכסף בטרם תביא את הסחורה !״

עודנו מדבר - יידיש ורוסית לחלופין, הוא דחף את ידו לכיס מעילו של הפועל והוציא את המטפחת האדומה חזרה. הפועל מחה משהוא ברוסית והנאשם תרגם: "הוא שואל מהי הערובה שנוכל לערוב לו לכך שהכסף יהיה מוכן בשבילו כשיביא את הסחורה”.

הנאשם לא השתהה בתשובתו, ועודנו עונה לפועל ברוסית - הוא ניגש לארון שהיה בחדר והמפתח נעוץ בדלתו, שם את המטפחת האדומה בתוכו, ובסגרו את הדלת תרגם לי את תשובתו לפועל. לדבריו, הוא אמר לו שהנה ארון יש בחדר ובו מנעול, והוא שם את חבילת הכסף בארון ונותן לפועל את המפתח למנעול - ועתה יוכל האיש להרגע, ולהיות סמוך ובטוח שממונו ימתין לו עד בואו עם הזהב שלו.

עלי לציין שהמאורעות התגלגלו במהירות עצומה. התנועות והדברים התמזגו מבלי שניתנה לי שהות להרהר בהם או לעכלם. כך גם קרה שהפועל נטל את המפתח, קם ועזב את החדר ונעלם כהרף עין.

שאלתי את הנאשם מה קרה והוא ענני בשלות נפש גמורה, ובחיוך של ספוק, שהאיש הלך להביא את הסחורה ולא נותר לנו אלא לשבת ולהמתין לבואו.

הוא לא בא, כמובן, עד היום, ואם כי אני התיאשתי מזמן מן התקוה לראותו עוד אי-פעם אני מבין שהמשטרה אינה שותפת ליאושי, שכן היא שומרת את תמונתו זה שנים באלבום הפושעים שלה, והיא משוכנעת שהיום לא יאחר לבוא והוא יימצא.

יצאנו מן החדר וישבנו להמתין במשרד. כעבור רבע שעה החל הנאשם להתעצבן. הוא הסתכל תכופות בשעונו ושאל: "מה זה שאני לא רואה אותו?״, "מדוע אני לא רואה אותו?״. לבסוף התרגש מאד, וצעק שמשהו כנראה לא בסדר, שייתכן ועשו כאן ״חתיכת עבודה״ - תחבולת ערמה ומעשה רמאות! - פיק ברכים אחזני לשמע עצם הרעיון!

הוא קפץ ממקומו וצרח שיש לו חשד נורא ושהוא מוכרח לראות מיד את המטפחת האדומה. הוא הדליק סיגריה אחת מקצה קודמתה, התיר את עניבתו כאלו החלה זו לפתע לגרום לו מחנק, ורץ הנה ושוב. שאלני בצעקה האם יש לי מפתח שני לארון. עצבנותו דבקה גם בי. אמרתי לו שאכן יש מפתח שני לארון, ומהרתי להביאו.

עתה כשאני מסתכל על כל אלה כעל מאורעות העבר הנני מרכין את ראשי בפני המשחק המעולה והמשוכלל שהנאשם שחקו למעני בכשרון נדיר ובצורה משכנעת עד כדי יצירת אוירה מלאכותית שבה השתעבד רצוני כליל לרצונו.

הבאתי לו את המפתח ונגשנו יחדיו לחדר שבו עמד הארון, כשהנאשם עוצר במרוצתו כדי שאוכל להשיגו. פתחנו את הארון והוא הוציא ממנו את המטפחת האדומה והניחה באצבעות רוֹעדות על השולחן הסמוך. לא הייתי מוכן לזעזוע שבא לי כאשר נפתחה המטפחת וכאשר פיסות ניר עתון גזורות בהתאמה לגודלם של שטרי הכסף שבמחזור נתגלו לנגד עיני. לשוני דבקה בחכי ולא יכלתי להוציא הגה. הנאשם הגיב בצורה הפוכה : שאגה גדולה פרצה מגרונו ובפנים מעוותות כמי שהפלצות אחזתהו הוא זינק לעבר הדלת המובילה לרחוב ובן רגע היה על המדרגות. תוך מרוצתו הוא הפנה את ראשו לעברי וצעק : “עזבני !׳ אני רץ אחריו’ אני אתפסנו !״ ובמלים "מיד אני חוזר !״ הוא נעלם מעיני.

כשפגשתיו שוב, היה זה בתחנת משטרה וידיו היו נתונות באזיקים. מאז שראיתיו מדלג במדרגות מצעק לעברי ונעלם בפינת הרחוב, ועד פגישה זו עברו מספר חדשים. עבירה אחרת הכשילתהו. אני מעולם לא הגשתי תלונה למשטרה בקשר עם כל הפרשה הזאת. כשהאמת טפחה על פני זקפתי את אלף הלירות על חשבון שכר הלימוד בבית הספר של החיים. עיני כבודו הרואות כי היה זה שעור השתלמות יקר למדי.״