3

לסיפור הבא

מקרה עוור

רבות אנו שומעים וקוראים על המקרה העוור. פלוני אחר ברבע שעה למונית שבה הזמין מקום לירושלים - ונצל ממות. המונית נסעה בלעדיו ונתרסקה בדרך על נוסעיה. אלמוני נהג תמיד לקחת עמו את פת שחריתו למקום עבודתו. פעם אחת בלבד קרה לו ששכח את השקית המכילה את ארוחתו על שלחן המטבח והרגיש בזאת רק במחצית הדרך לבית המלאכה שלו. מיד נעצר מלכת, מתכון לחזור על עקבותיו - ובאותה שניה ממש צנח תינוק ממרפסת הבנין שלידו, - ונחת בתוך זרועותיו. אין לנו אלא לקרא את העתונות היומית כדי לצבור דוגמאות למכביר של מקרים דומים, אשר לא מועטים מהם נלקטו על ידי כתבים זריזים בין כתלי בתי המשפט למיניהם.

יש ואדם רואה במקרה המוזר אצבע אלהים - כאשר היה עם אותו יהודי ירושלמי אשר עוד נספר אודותיו, שתיקו נגנב ממנו בעת בקורו בתל־אביב, ותוכן התיק הוצע לו לקניה בחנותו בירושלים. ויש הרואים בהשתזרות כזאת של מסבות מזל ביש ותו לא. הדבר תלוי בכך, מאיזה צד של המתרס נמצאת עמדת התצפית. ואם הדבר הוא כך לגבי פעולתו של מקרה עור אחד, לא כל שכן כאשר ניקרים על דרכו של אדם שלשה מיקרים כאלה בזה אחר זה.

הגורל בחר בשלישיה עטורת התהילה של סימה, שלום וחיים ללמדנו שאין אנו אלא כקוביות המשחק בידיו, אשרכטוב בעיניו יעשה בהן, ובל להן להשתעשע באשליות של עצמאות הרצון וחופש ההחלטה.

היה זה בסוף שנות החמישים של המאה הנוכחית וסימה הצעירה, אשר כוכבה דרך לראשונה בשמי ישראל רק שנים ספורות לפני כן, הצליחה כבר לרכוש לעצמה עמדה מכובדת בקרב העולם התחתון ובחוגי הענף הפלילי של המשטרה גם יחד. אף על פי שהכל ידעו יפה שאין כמעט יום עובר מבלי שתבצע עברות נגד הרכוש מן הסוג שהמשטרה ממונה על מניעתן - לא הורשעה עד עתה בדין אלא חמש פעמים בלבד, ומתוך זה זכו סוהרי בית הכלא ליהנות מזיו פניה רק שתי פעמים. היא נמנתה עם האנשים הלוקחים את עבודתם ברצינות, עם אלה אשר לא יתכחשו למקצועם רק מפני שהוא בזוי בעיני אחרים או מפני שהכחש עלול להביא תועלת רגעית. היא לא ספרה לחוקריה במשטרה ולשופטיה - במידה שהמסיבות אלצוה לבא אתם בדברים - בדותות על עצמה. היא הציגה עצמה כגנבת בפשטות ומבלי לעטוף את הדברים בצמר גפן - בדיוק כפי שגננת מציגה עצמה בתור שכזאת.

הננו חיים בדור המחפש פתרונות לתופעות המזיקות בחברה, והנטיה בעולם המודרני כלו היא לראות בסדריה הלקויים של החברה סבה לרוב חלייה. בשעה שעוד בדור הקודם התבטא עיקר הפעולה בשדה מניעת הפשעים בחפוש הדרכים היעילות ביותר לעקירתו של העבריין מן החברה ולבדודו - משתדלים היום לרדת לשרשה של הרעה ולעקור את סבות העברינות: - העני, התחלואה, השכרות והסכלות. אנשי הסוציולוגיה הפלילית בכל רחבי העולם נוטים לראות בכל עברין צעיר מכשיר בידי המסבות שגדלוהו, פרי בית רקוב או סביבה מפגרת או חברה נבערת. שופטים הצועדים עם רוח הזמן מנמקים לא פעם את פסקי דינם או את הענשים שהם גוזרים על פושעים בגישה מתקדמת זאת.

המלים המכוונות על פי רוב לציבור הרחב, ולמוסדות המחוקקים והמבצעים, נופלות לא פעם על אזני הנאשמים כנפול גשם מרענן על קרקע צחיחה. מוחותיהם שלא סוגלו מעולם למחשבה ישרה ממהרים להפוך את ההסברים ואת ההפצרות לתועלתם והשופט עלול להמצא במבוכה לא מעטה כאשר נערה צעירה נצבת לפניו ומכריזה באזניו בקול של "אני מאשים": "אני גנבת" או "אני זונה" - כאלו ללמדך - החברה שלך היא שהביאתני הלום.

לגבי רוב הנאשמים המנסים להבנות בדרך זאת של תוכחה אין זו באמת אלא תחבולת ערמה, ללא הבנה או נסיון של הבנת הדברים כהוויתם. לא כן עם סימה.

בכשר הבנתה והתמצאותה התנשאה סימה על רבים מבני הנוער הסוטה שהיא סובבה בתוכם. מלים כמו "גנבתי מפני שזה המקצוע שלי", כשהן נשמעו מפיה, לא עשו רושם של נסיון רברבני להפיק תועלת מהלבוטים הנפשיים שהם מנת חלקו של השופט הבא לגזור את הדין על זולתו. נאמרים על ידה לא הוו הדברים אלא ציון של עובדה יבשה המוגשת לו לשקול דעתך כדי שתעשה בה כטוב בעיניך.

כשתפסוה היא ידעה לשקול את סכוייה שקול קר, ללא ערוב רגשות במסקנות שכליות הכרחיות. היא העדיפה את ההודאה באשמה על מלחמת הפסד חסרת תקוה. במשך חקירות במשטרה, שעה שדברה אל שופטיה, ובעת רצותה את ענשי המאסר שלה, היא לא יבבה, לא הרימה קולה בצעקות, לא אבדה את השליטה על עצמה אף פעם. לא עברו ימים רבים ויצא לה שם של אגוז שקליפתו קשה ותכנו מר כלענה.

למשטרה היה היסוד להניח שסימה היא מן הפעילים בין "אנשי הכיס" במחוז תל-אביב. חקירות של גנבות אין ספור, שמבצעיהן לא נתפסו מעולם, העלו מפי הנחקרים שבסמוך למקום ובשעת המיקרה נראתה בחורה שתאורה התאים חלקית לגבורת ספורנו זה, אולם משנערכו מסדרי זהוי הססו העדים להכירה בודאות. לא עבר זמן רב מאז נלקחו מסימה טביעות אצבעותיה הראשונות, ותמונתה הודבקה באלבום הפושעים של המשטרה, והיא נהפכה לאחת הדמויות המרכזיות במאמצי האגף הפלילי לטהר את המחוז מנגע הגנבות.

שלא כדוגמת רבים מאנשי העולם התחתון היה לסימה מעון קבוע, והמשטרה ערכה בו חפושים שבועיים, יומיים, ולעתים גם פעמים ביום. חפושי יום ולילה מדוקדקים ומתוכננים להפתיע, שבאו לשבור את קור הרוח החיוני בעבודתה לא הועילו ולא העלו מאומה. בלשים הופקדו לשמור צעדיה ולא לגרוע עין ממנה יומם ולילה, והיא הצליחה לנער מעצמה את המוכשרים שבהם ולהמשיך בעבודתה מתחת לאפם של האחרים.

במשך הזמן היא מצאה לה בן זוג בדמותו של שלום, אשר עם כל היותו גבר צעיר, צעיר אפילו ממנה, שחור רעמה וצר-מותן - לא היה אלא דמות חוורת על יד חברתו.

ידיד היה לזוג ושמו חיים. לא שלום ולא חיים לא היו אנשי כיס. בהעדר להם כל הכשרה מקצועית בשטחים המוכרים כ״מקצועות״ בחברה המתפרנסת מיגיע כפיה, הם זכו, עם עלותם ארצה, להתעלות ביוזמת פקידי העליה נאמני האידאלוגיה לרמת ״פועלים". תארם החדש נרשם להם בתעודות הזהות שלהם ובו הם הציגו עצמם משנשאלו למעשיהם. אולם בימים בהם המדובר הם לא הוסיפו כבוד למעמד שאליו שייכום. פעילותם הצטמצמה בעיקר לשעות החשכה ולבתי המרזח, לגרימת נזק לרכוש בזדון במצב של שכרות ולתקיפות. המשטרה צפתה זמן רב לנס כמו זה שקרה בסוף שנות החמישים, אשר בעקבותיו נסגר הסורג והבריח אחרי השלישיה לתקופה ממושכת. גלגל המזל שבו נכרכו גורלותיהם ביחד קבל ביום ההוא דחיפה אשר סובבתהו חזור וסובב שלש פעמים נגד הכוון שממנו האירו כוכבי הצלחתם. וכך נפלו הגבורים:

במחצית השניה של אותה שנה התגלגלו היחסים בין שלום לסימה מדחי אל דחי. בעבור שנה בה הוא ספק את עונתה והיא ספקה את מזונותיו ואת כסותו נתגלעו הדברים ביניהם לריב. בהתחלה היתה סימה מוכנה לקיים את חברה ולתת לו מרצונה הטוב את החלק הארי מכל שבא לידיה במחיר האשליה המתוקה של בית ומשפחה מסודרים. עמוק עמוק בתהומות נשמתה, קבורה מתחת תילי התילים של פחמי האדישות השחורים, הבהבה עדיין השלהבת הקלושה של נשיותה. היא לא נרתעה בפני כל מאמץ מפרך, והיתה נכונה אפילו לבטל את ישותה בפני זו של בחיר לבה ולשאת את שמו בלי חופה וקדושין, ובלבד שלא תהיה בודדת וערירית. אילו היה שלום אי פעם שותף למאויי חברתו ייתכן ושותפות זאת היתה במשך השנים מוציאה את בני הזוג על דרך הישר. נסים כאלה קרו בחיים. אולם שלום לא ראה בסימה מלכתחילה אלא ״סדור״ נוח, ובפרשו את ערגתה בדרך היחידה המובנת לו הוא ספק את צרכי בשרה בהשאירו את נפשה לעזאזל. דבר רגיל הוא וידוע שאנשים זריזים במלאכה, פקחים וחריפים בחיי המעשה, מתגלים לא פעם כחסרי ישע בענינים שברגש.

בזרועותיו של שלום הטשטשו בעיני סימה התחומין בין אהבה לתאוה, והרגשות המופלאים שהטרידוה טבעו בנשיקותיו. ועם הארגעה באו דרישותיו אשר גדלו תדיר. במידה שרבו מתנותיה גדל צמאונו. הוא שם עינו בכוס, שכן אין אדם שכמותו ממהר לעבודה כשפרנסתו מובטחת לו. ודרכו של הכוס מימי בראשית להביא צרות על האדם. לא ארכו הימים והמשקה הביאהו לידי בגידה. בת חוה שהטבע העניק לה קסמים בכמה מקומות בהם התאכזר קצת לסימה משכה את עיניו. מפי השמועה יש לנו כי הענין לא הסתיים בהצצה בלבד. הדבר הגיע לאזניה של סימה וחרה לה מאד. פרטי הבירור שנתקיים ביו בני הזוג ב״ארבע עינים״ אינם ידועים, ידועה התוצאה: החבילה נתפרדה.

מאורע זה מציין מפנה בדרכה הצלחה של סימה. באו עליה ימים קשים. מלחמת ההטרדה שהמשטרה נהלה נגדה ללא לאות הגיעה באותם הימים לשיאה. מדי הגיע לענף הפלילי הודעה על גנבה נערך חפוש בדירתה. עינים מנוסות עקבו אחריה ברחוב, באוטובוס, מעל גגות של בתים, מביך שיחי הגדרות. עבר שבוע, שבועיים, שלשה, והיא לא הצליחה לבצע אפילו גנבה קטנה אחת. עולמה החל להתמוטט סביבה. חרפת רעב עמדה על מפתנה. לראיה עד היכן הגיעו הדברים תשמש העובדה שהיא לא נמנעה מלהשפיל עצמה כדי בקשת עזרה מחברה, שותף יצועה לשעבר, בהפילה לפניו תחנוניה לזכור את היד שהאכילתהו. אולם נאמן לאופיו שלח אותה שלום מעל פניו בבוז.

הגיעו סוכות, ועמם ימי חול המועד וחג מתן תורה, ובעוד כל ישראל חגים ברחובות עליזים ושמחים, סובבה היא בתוכם, עגומת נפש, מכרסמת "פלאפל" - מאכלה היחידי זה ימים רבים.

עבר חג שמחת התורה ויום השבת שלאחריו, והשמש אשר לותה בקרניה הבוערות את יומו הראשון של השבוע החדש לא בשרה לסימה טובות. היא שרכה צעדיה בצלם של הבתים כשכל יתרת המזומנים שנשתיירו לה מצלצלת בכיס מקטרנה.

עם רדת החשכה היא היתה קרובה ליאוש. היא החליטה לעשות נסיון אחד נוסף בטרם תשתמש בקלף האחרון שכל אשה נושאת אותו בשרוולה ואשר רק מועטות מוכנות לשחק בו גם בלית ברירה. היא השקיעה את שארית כספה בכרטיס קולנוע, והתערבבה בתוך קהל הממתינים להתחלת ההצגה, הסובבים ליד הקופה ובסמוך לדלתות הכניסה. על מידת הענין שהיה לה בסרט תעיד העובדה שהיא לא שמה אפילו לב לכך אם השחקן האהוב עליה ממלא בו תפקיד כל שהוא. כוונתה היחידה היתה למצוא כיס נוח לחדירה. הכרטיס משמש במיקרים כאלה אמצעי זהירות מקובל, "מוצג לעת צרה״, שמטרתו ליצור את "הספק הסביר״ המפורסם בדבר הכוונה האמיתית. מצבה היה ירוד עד כדי כך שכל שאיפותיה הצטמצמו בהשגת מזומנים די הצורך לארוחה הגונה אחת.

אותו ערב היה נראה לסימה שמחוגי השעון מתקדמים במהירות מסחררת. היא הספיקה לסייר בתוך הקהל הצפוף שלפני קולנוע "שדרות" סיור שטחי ועקר למדי, כאשר פתיחת שערי הכניסה בשרה את השעה תשע וחצי, וההמון נבלע בפתחו הפעור של האולם בין-רגע. היא נשארה ברחוב ככלי ריק שאין לאיש חפץ בו.

עתה היא עמדה על פרשת דרכים. רגליה בקשי נשאו עוד את גופה, אולם עם כל מה שכבר עבר עליה החזיק עוד כוח רצונה מעמד במידה מספקת כדי להדריך את פעמיה לקראת האורות העליזים של הכרך, ולהרחיקה מחשכתן המדכאת של שדרות רוטשילד.

היא הגיעה איך שהוא לרחוב דיזנגוף ושאפה עדוד מה מהאוירה של התחלת הערב ששררה שם. אנשים עמדו קבוצות קבוצות ליד חלונות הראוה הססגוניים, מלאו את בתי הקפה הפתוחים והצטופפו ליד שולחנותיהם הערוכים שורות מקוטעות לאורך המדרכות. ליד הפינות נראו קבוצות מצפות להזדמנות לחצות את ההצטלבויות הסואנות. תורים ארוכים הזדנבו ליד תחנות האוטובוסים. לוחות המודעות הצעקניות משכו את עיניה וריח הצפרנים בדליי הרוכלים ערב לאפה. היא נסחפה בזרם ההמון הסואן, שופע החיוניות, נושמת מלא חזה אדי הקפה המאוששים שגליהם רחפו בחלל האויר. לא עברו רגעים רבים והיא התרעננה קמעה ויוזמתה התעוררה שוב לפעולה.

נסיונה הרב כוון את צעדיה הצידה משפע האורות, הרחק מקהל המטיילים. מי כמוה ידע שבהשתחרר מוחו של אדם מטרדות יום העבודח נוטות עיניו לתור בעצלות אחרי כל דמות חולפת והן עלולות לגלות באקראי גם תנועות מוסוות להפליא.

היא הגיעה לתחנת האוטובוסים, קו חמש, ברחוב שלמה המלך בו בזמן שהגיעה לשם אשה בגיל העמידה בלווית גבר - ללא ספק בעלה. הגבר הצטרף לתור הארוך שעמד בתחנה, והאשה, שארנק עור גדול היה תלוי לה ברצועה על אמת ידה הימנית נעמדה אחריו. כשסימה נעמדה בצניעות מאחורי האשה לא היה בכך כדי לעורר תשומת לב כלשהי. בא עוד אדם ואחריו עוד אחד, ולא עברו רגעים רבים וסימה היתה בטבורו של התור. רחוב שלמה המלך הוא רחוב אופיני לרובע מגורים. חנויותיו ספורות, ובקטעו זה שבסמוך לתחנת האוטובוסים לא היו אותה תקופה חלונות ראוה מוארים. פנס הרחוב הקרוב ביותר נמצא במרחק כמה עשרות מטרים.

במסבות אלה היה זה בשביל סימה משחק ילדים לשלוח ידה אל הארנק המתנדנד במרחק סנטימטרים ספורים ממנה ולפתוח את מנעולו הפשוט. אולם סימה היתה מנוסה במקצועה מכדי להזדרז ולבצע זממה באופן שיאלצנה להשאר על עמדה, ורכוש גנוב על גופה, אפילו רגע אחד. היא המתינה בסבלנות עד אשר האוטובוס נראה בקצה הרחוב, קרב לתחנתו. כל הראשים הופנו בכוון למכונית, הרגלים הלאות מעמידה זזו מאליהן בכוון לראש התור. הצפיפות גדלה. סימה לא הטרידה את עצמה בנסיונות לסגור את מנעולו של הארנק בחזרה. מיד עם הגיע ידה מתחת למכסהו היא נתקלה בכיס משי קטן, סגרה עליו וחזרה כלעומת שבאה.

האוטובוס הגיע לתחנתו. כל מקומות הישיבה שבו היו תפוסים, אנשים בעמידה מלאו את מחציתו האחורית. דלתו נפתחה והתור החל להספג פנימה. כשהאשה, קרבנה של סימה, עלתה במכונית הפעיל הנהג את המנגנון הסוגר את הדלת בכח לחץ האויר והכריז: "לא לעלות יותר ! זהירות !, אני סוגר את הדלת".

סימה הדגימה לעומדים אחריה משמעת אזרחית למופת. היא לא נסתה להדחף קדימה, לא נכנסה בדין ודברים עם הנהג. הפוכו של דבר. היא נרתעה לאחור והדלת נסגרה לפניה. היא הציצה בשעון שעל ידה והראתה לכל את פניה המעוותים מתוך שאת נפש ורוגז על כל הזמן היקר שהלך לאבוד בהמתנה הממושכת לשוא. היא התרחקה מהמקום כשראשה סובב על צוארה ועיניה תרות כאלו אחרי מונית שתקחנה למחוז חפצה. כעבור שניות ספורות היא נעלמה מעיני כל.

רגליה נשאוה מאליהן בכוון אל דירתה. ידה מששה תוך ספוק בנרתיק החלקלק שהיה גדוש כמעט עד כדי התפקעות. עצם המגע בכרסו הנפוח השפיע עליה כסם מרגיע. לאשרה לא היה גבול. היא הוכיחה את עצמה על שהתירה לרוח נכאה להשתלט עליה, וליאוש לכרסם במוחה. אסור לעולם לשכוח, היא אמרה לעצמה עתה, שהצפיה הסבלנית להזדמנות הנאותה היא תמיד המבחן הקשה ביותר לעצביו של גנב, והאיש שלא יוכל לעמוד במבחן זה מקומו לא יכירנו במקצוע. עצם המעשה, הנו לרוב רק משחק ילדים, והעבר הקרוב יוכיח. היא לא צפתה להתעשר ממבצע זה של הערב; עגל הזהב מעולם לא סנורה בזוהרו, והכסף, בתור שכזה, מעולם לא שמש מטרה בחייה.

הבליטות הקשות במשיו של הנרתיק הצביעו על כך שהוא מכיל רק מטבעות מתכת, אך גם במעות קטנות אלה היה כדי לספק את כל מאווייה. קיבתה זעקה לארוחה חמה ושאיפותיה לא חרגו ממסגרת צרכיה המידיים.

נשאת על כנפי מחשבותיה המרנינות היא עקפה פינה אחת, ועוד פינה, ובראותה שאין איש עוקב אחריה היא החליטה שהזמן כשר לסקור את שללה ולעמוד על טיבו. אין טעם בעריכת תפריט לארוחה ללא אומדן התקציב…

מבלי לעצור בצעדיה היא דלתה את הנרתיק מכיסה ובעברה מתחת לפנס רחוב שופע אור חורור - פתחתהו.

בעל כורחה פלט פיה זעקה חנוקה. למזלה היה המקום שומם, ואיש לא שם לב לבחורה שנעמדה לפתע כאלו הוכתה בסנורין. מעצמת ההפתעה היא חשה פיק ברכים וידיה האוחזות בנרתיק נרעדו. לעיניה התמהות, הפתוחות לרווחה, נתגלתה תמונה שכמותן ראתה עד כה רק בסרטי הקולנוע. יהלומים קרצו אליה מתוך טבעות של זהב ופלטיניום, והחזירו לעומתה בעצמה מוגברת את אורו הקלוש של הפנס. אבני חן אדומות כדם ערוכות בשורותיהם בסיכת פז נהדרת בצבצו מתחת לשעון זהב יקר. צמיד עשוי מלאכת מחשבת, משובץ יהלומים זעירים שמש רצועה לשעון. מחרוזת פנינים מבריקות, שופעות חיים, התפתלה סביב לצמיד והשתזרה בשרשרת זהב עבה שקצותיה נעלמו במעמקי הנרתיק.

סימה לא הרגישה בכך שהיא עמדה תחתה כשאצבעה מחטטת בתוך כל הכבודה הזאת ומוחה מנותק כליל מן המציאות האופפת אותה... היא החזיקה בידיה אלפי לירות בצמידים יקרים ונפשה יוצאת ללירה אחת בכסף מזומן בכסוי של שטרי מקרקעין. אכזבתה ומפח נפשה המעורבים בכעס אין אונים היו כה חזקים באותו רגע עד שמעט חסר והיא היתה זורקת את הנרתיק על תכנו מעבר לגדרו של הבית הסמוך.

אולם סימה לא היתה מהאנשים הפועלים על פי יצרי פתע. מוחה עודנו מעכל את תגליתה המפתיעה וחוש השמירה העצמית שהגיע אצלה במרוצת השנים לדרגת התפתחות שווה עם יתר חמשת החושים המוכרים - כבר פעל בתת הכרתה. אצבעותיה סגרו את הנרתיק בזריזות, ידה טמנה אותו בכיסה, ורגליה נשאוה משם והלאה.

כשהגברת שבארנקה חסר נרתיק משי עם תכשיטים בשווי עשרת אלפים לירות נכנסה לאוטובוס גדוש הנוסעים, היתה דאגתה הראשונה למצא מקום ישיבה לבעלה חולה הרגלים. ואכן משנסגרה דלת המכונית אחריה, והאוטובוס החל לטפס במעלה רחוב הנביאים נמצא בו אדם עדין נשמה אשר קם ממושבו ופינה מקומו לגברת. היא הודתה לו בחיוך מלבב בהסבירה לו שהעמידה קשה על בעלה יותר מאשר עליה, ובקשה רשותו לותר על מקומה לבן זוגה. הזר, בעל החנוך הטוב, הראה רוחב לב מתאים למסבות, ותוך חלופי אמרות נמוס נאות פנה מקומו לבעל. הגברת נשארה על עומדה לידו.

האוטובוס שרך דרכו לאטו ברחוב שמריהו לוין, עקף את בית תיאטרון הבימה ונכנס לשדרות רוטשילד. פעמיים הוא התעכב בתחנות; נוסעים עלו בו וירדו ממנו, והגברת שעמדה במעבר סבלה לא מעט דחיפות ולחיצות ודריכות על יבלותיה. היה זה במחצית הדרך בין תחנת הבימה לתחנת שנקין שהנהג עצר לפתע כדי למנוע דריסת כלבו של אחד הדוקטורים המתגוררים בסביבה, ורגלה של הגברת מעדה עקב הזעזוע. תוך מאמציה להחזיר לעצמה את שיווי משקלה גלש הארנק שהיה תלוי לה כל הזמן ברצועתו מאמת ידה הימנית, ונאחז באבן הטבעת שעל זרתה. כך נתגלה לגברת שהארנק פתוח, ועם התגלית המבהילה נתר לבה ממקומו בחזקה ועלה בגרונה כאלו מתכוון להנתק מכבליו ולפרוץ החוצה. לשונה דבקה בחכה שעה שידה חפרה בתוך סבך אביזרי האפור בארנקה, ואצבעותיה הפכו ונברו בין שני המסרק ובין המטפחת וירדו עד התחתית.

עם כל נגיעה הבריקו האצבעות למוחה המתפלץ בשורת איוב מחרידה. לא על נקלה השלים המוח, מוכה התמהון, עם מברקי השואה, והוראות בהולות המשיכו להגיע ממנו לידים לחטט ולחזור ולחטט, עוד ועוד. כל זה לא ערך אלא שניות ספורות. הראיה חזרה לעיניה המאובנות באותה הפתאומיות שבה טושטש בפניהן הכל בעקב הזעזוע. הקול הראשון שיצא מפי האשה פלח את האויר בצעקת אימים. ״הם אינם . . . התכשיטים שלי ! . . . עשרת אלפים לירות נגנבו !״ היא התיפחה בבכי. בעלה קם עתה ותמך בה, בנחמו אותה חרישית: הכסף אינו הכל בחיים...אל נא נתן חלילה לדבר למוטט את בריאותה... צריך לנהוג בתבונה, וצריך להודיע למשטרה בהקדם . . .

נמצאו כמובן במכונית יהודים בעלי יזמה, ויהודים רחמנים, אנשי מעשה ואנשים טובי לבב והעצה שהם טכסו ביניהם היתה נבונה. החלט שהאוטובוס לא יתעכב בתחנה הקרובה כי אם יסע למשטרה... כי איש לא ירד ממנו ולא יעלה בו, עד אשר ייערך בו ובנוסעים חפוש מדוקדק, שכן משוכנעים היו שהגנב נמצא בתוכם.

הנהג שתף פעולה. המשטרה היתה אדיבה מאד, וחיפושיה שלא העלו מאומה, הועילו לשכנע את הבלשים החובבים בקרב נוסעי האוטובוס שבבעור על ראש הגנב כובעו, הוא התפטר מן הגנבה דרך חלון מחלונות הרכב. הושאה עצה למשטרה לחפש בדרך, לאורך מסלול נסיעתו של האוטובוס משדרות רוטשילד ועד לנפה הדרומית. ואכן החלה המשטרה בחפושיה עוד לפני חצות הלילה. עבור המתלוננת היה זה ליל זועות והיא לא עצמה בו עין.

סימה ידעה שאסור לה לחזור הביתה והתכשיטים על גופה. היה לה יסוד להניח שהמשטרה תדע על הגנבה תוך רגעים ספורים ושלא יעברו דקות רבות נוספות עד צאת חוליות החפוש הראשונות למעונות החשודים המועדים. הלילה לא היה אמנם ליל אמצע הקיץ, אולם האדמה שנחרכה בקרני השמש הבוערות שבועות על גבי שבועות שפעה עדיין חום במידה מספקת כדי שתוכל לשמש יצוע לגוף רצוץ ולנשמה נדכאה. היא שמה פעמיה אל שפת ימה של תל-אביב.

לא היתה זו לסימה הפעם הראשונה שרגליה דרכו על החול הרך לאור ירח, אולם בהזדמנויות האחרות היתה קבתה מלאה, וחדות נעוריה המשוחררת מכבלי תככיה העניקה קפיציות לצעדיה והשפיעה ברק בעיניה. לא כן הלילה. הלילה היא גררה עצמה לפינתו האפלה של בנין חרב ועזוב, גופה שחוח, ומוחה על סף טמטום מרוב עייפות. לא נותר בה עוד הכח לתכנן תכניות או לזמום מזימות. היא התכרבלה בחשכת הלילה כשידה לופתת בחזקה את נרתיק המשי גדוש העדיים שצפן בחובו מבלי דעת את גורלה וגורל שנים מטובי חבריה.

עם צאת החמה בבוקר התעוררה סימה ליום של פעילות קדחתנית. ראשית דאגתה היה למחוק כל קשר בין עצמה לבין העדות המרשיעה שבידיה. היא נסתה להרוג שני זבובים במחי יד אחת ולהפטר מהמטמון באופן שישאיר בידה גם סכום כל שהוא במזומנים לספוק צרכיה המידיים. ואכן היא מצאה מושיע בדמותו של חיים אשר הסכים לשמור אצלו את הנרתיק על תכנו עד יעבור זעם, בתמורה של מה בכך - היינו תמורת שעון הזהב עם שרשרתו. הוא הראה עם זאת רוחב לב יאה לחבר נאמן ונעתר לבקשה של סימה להלוות לה בינתיים סך עשרים לירות.

באביבה העשרים ורביעי היתה סימה למודת נסיון החיים ושקולה מכדי השלך את כל יהבה על חיים. היא ידעה שגם הטוב בידידים עלול לאכזב ולכן לא היתה הגדולה והיקרה בטבעות, זו עם היהלום בו שני הקדטים בין התכשיטים שנמסרו לחיים. שויה של טבעת זו היה כמה אלפים לירות, אם כי סימה רחוקה היתה מלתת לעצמה דין וחשבון על כך. היא העריכתה באלף לירות בערך. לטבעת בודדת היא ידעה למצא מחבוא עראי נח למדי; היא צפנה אותה בתוך גלגל של שער מלאכותי, וערכה את שערותיה השופעות בתסרוקת מקורית סביב אותו גלגל בחלק האחורי של ראשה. כך באו על פתרונן כל הבעיות של ההווה המידי היא יכלה לאכול כהלכה ולנוח כהלכה, המשטרה לא יכלה לגעת בה.

היא התפטרה מן הטבעת שבשערותיה תוך ימים ספורים לאחר מכן. היו לה קשרים משלה, ולא עברו שעות רבות מאז תחילת חפושיה עד שנמצא לה קונה שמוכן היה להציע מאה וחמישים לירות. הצעה ראשונה זאת היא דחתה בשאט נפש. אולם כשנזדמן לה מיד אחרי זה קונה שמוכן היה לשלש את ההצעה הראשונה, היא לא יכלה לעמוד בפני הפתוי. היא עשתה את חשבונה הפשוט שתוך שעות ספורות ידעו כל הסוחרים בסחורה גנובה שהיא מתהלכת עם טבעת יקרה. ועם הודע הסוד בתוכם תלך הסכנה להסתננותו אל מחוץ לחוגיהם ותגבר מדי רגע. היא החליטה מהר, ועם ארבע מאות וחמישים לירות בידה נראה עתידה ורוד למדי.

השבועיים הבאים עברו עליה בעולם שכולו טוב. בתגובה על רזון הימים של העבר הקרוב היא שחררה את מעצורי תאוותיה. היא היתה צמאה לבלוי טוב, ובהיות ידה משגת עתה לרוות את צמאונה, היא קנתה שמלה חדשה, וארנק, ושאר צרכי הלבשה שמחסורם העיק עליה בזמן האחרון, ויצאה לערוך הלולא בעיר. היא אכלה ושתתה, ובהיות רוחה טוב עליה היא מצאה עז בנפשה להתחצף בפני סמל משטרה שערך באחד הערבים בקורת שגרתית על שפת ימה של יפו. הדבר הביא למעצרה באשמת התנהגות בלתי מסודרת במקום צבורי, אולם כל האשמה לא הוגשה נגדה לבית המשפט. המשטרה הסתפקה במעצרה למשך לילה כדי ללמדה דרך ארץ. באותו לילה שמעו השוטרים הצעירים בבית המעצר מפי סימה הסברים על דרכי האהבה שכמותם טרם שמעו ושעט סופר טרם תאר דוגמתם.

מקץ שבועים אחרי שהרכוש הגדול בא לידיה קבלה אותו סימה בחזרה מידי חיים, פחות השעון, שעוכב על ידו בהתאם למוסכם. חיים הוכיח שהוא יודע לכבד את דברתו, וסימה קיימה את ההבטחה שלה.

התכשיטים ״הצטננו״ בינתיים במידה ניכרת ומרכז הכובד בדאגותיה של סימה עבר מהמשטרה לחבריה במקצוע וסתם שודדים. היא החליטה להפטר מו העדיים בכל המהירות האפשרית. בהעריכה יפה את יתרונות האנונימיות שבמעמדה כ׳׳דג רקק" היא נזהרה מלהופיע כלפי הסוחרים ברכוש גנוב כלקוח בקנה מידה גדול. היה עליה להעסיק מתווך, ולתפקיד זה היא בחרה בשלום.

בעצם יכלתה לבוא בהצעת התווך לחברה הבוגדני היה כדי לפצותה על כל העלבונות שהיא סבלה ממנו בעבר. עתה היא היתה המעניקה חסדים, השליטה באלפים והמציעה רווחים של מאות כלאחר יד. אם כי המשא ומתן ביניהם היה מושתת לכאורה על בסיס עסקי טהור, הבינו שניהם שהפעם הוא הנו הרש הנלעג. שלום לא נמנה עם האבירים הגאים אשר יקריבו רווח קל ונכר על מזבח הכבוד. כדי להנצל מהשפלה עצמית מוחלטת הוא העמיד רק תנאי אחד ועיקרי : שחלקו בתמורה לא יפחת מחמישים אחוז. הפחד לא נכנס במסגרת שקוליו. גישתו לחיים היתה שאם אדם צריך להתפס - הוא ייתפס בשל לירה אחת החבויה בתוך סולית סנדלו, ואם שמו איננו מופיע בספר הגורלות בין המועמדים לפול קרבן - גם אלפים שיבצבצו מכיסו לא יהיה בהם כדי להכשילו. השנים תקעו, איפוא, כף, ו״הסחורה״ נשארה בידיו של שלום - ״על אחריותו״.

אולם מזלו של אדם, מי ישורנו? גם סימה, גם שלום, וגם חיים לא ידעו שכבר ברגע בו תחבה סימה את ידה לארנקה של האשה בעמדה בתור לאוטובוס - נחתך גורלם. בהוציאה מהארנק את הנרתיק עם תכנו הבלתי צפוי, היא הוציאה מהקלפי הפלאי של החיים גורל שלא היתה לה עוד שליטה עליו, ושעתיד היה לתת אותותיו גם בחיי שני חבריה.

המזל האיר פניו למשטרה במפתיע, ללא התראה מוקדמת, ובשעה שבעלי הרכוש התיאשו כבר לגמרי מהסכויים למצאו עוד אי פעם.

חולית השוטרים יצאה לסיור בסימטאות יפו האפלות מתוך ידיעה ברורה שאין מלאכתם לבטלה. רבות ההפתעות שלילה כזה צופן בתוכו. שכורים מתפרעים, זנות בפומבי ובהחבא, משחקי קוביה אסורים, סמים, סכינים, הברחה. עליך לאמץ את חושיך עד קצה גבול היכולת, לקלוט כל רחש, לראות כל צל חולף, ולהיות דרוך לבל תופתע.

הם שרכו דרכם לאטם בתלבשתם האזרחית ובנעלי הגומי שלהם, צמודים לקירות הבתים עתיקי הימים, נזהרים שלא להכשל בביבים המזוהמים, מעלי הצחנה.

לפתע הרגיש אחד מאנשי החוליה בצמד דמויות החומקות ועוברות בפינת הסימטה הקרובה. ייתכן שאיש משטרה שעבודתו בסיורי לילה מפתח מקץ שנים אחדות חוש מיוחד, ההופך לחלק מתודעתו, והמאפשר לו להבחין במבט חטוף בין הרשעים לבין ישרי לבב. וייתכן שאין זאת כי אם מצפונם המלוכלך של הרשעים הוא הנותן אותות בהליכותיהם באופן המקל על מחפשיהם לזהותם. ייתכן גם ששני הגורמים פועלים בצותא. במיקרה הנוכחי היתה זאת העובדה ששני האנשים נראו ממהרים בלי אומר ודברים שמשכה את תשומת לבו של הבלש. נסיונו אמר לו שמטבען של הבריות לשוחח ביניהן בלכתן בדרך, ושהליכה מהירה בלילה תוך שתיקה גמורה אינה מבשרת טובות. ביוזמתו החישה החוליה את צעדיה והחלה לעקוב אחרי הזוג ממרחק מה.

משעברו השוטרים כמה עשרות מטרים נוספים, והזוג שלפניהם המשיך בהתקדמותו מבלי להוציא הגה, החליט הסמל האחראי על החוליה לבדוק את זהותם ולשאלם למטרת לכתם. השנים מצאו עצמם לפתע מוקפים שוטרים.

שלום מיודענו לא היה מופתע במיוחד כאשר הסמל שאלו במה גדוש כיס מכנסיו ההדוקות. הוא היה בקיא בדרכי המשטרה מפגישותיו הקודמות אתה. הוא הוריק את תכנה של המטפחת שהיתה בכיסו לידי הסמל. איש המשטרה הותיק נדהם לא מעט כאשר עיניו נחו על ערמת תכשיטים בשווי נכר.

שלום הוזמן באדיבות להלוות לשוטרים בדרכם לתחנת המשטרה. הוא לא הראה רצון להתנגדות, ולא התפלא כשבקשוהו להסביר פשר התעשרותו הפתאומית.

הוא ספר בפשטות שקבל את התכשיטים כבוקרו של אותו יום מחברתו סימה ושהוא הבטיח לה למכרם עבורה. לדבריו היה היהודי שנמצא בחברתו קונה בכח. הוא חשש בעיקר פן יאשימוהו בשוד, ועשה מיטב יכלתו כדי להבהיר שכל תפקידו היה לתווך במכר. באותו רגע נעלם כנראה מעיניו שדינו של המתווך כדין שולחו.

השוטר, גובה העדות עודנו רושמה, וחולית שוטרים יצאה לדרכה לחפש את סימה. מאמץ ניכר הושקע בתכנון מעצרה, שכן הכל משוכנעים היו שהפעם היא תעשה מיטב יכלתה להתחמק. איש לא צפה לכך שהיא תודה בבצוע גנבה זאת באותו קור רוח שבו היא נהגה עד כה להודות ברוב העבירות בהן האשמה. התכנון המשוכלל הביא לבסוף למעצרה במכבסה, שעה שמסרה לבניה לנקוי. היא ממש ״נחטפה״ מנגד עיניו של הכובס הנדהם. אולם כל המאמץ היה מיותר. משהאשמה בגנבה היא הודתה בכל, ובתשובה להאשמה ספרה את תולדותיה בשבועות האחרונים כפי שהבאנום לעיל. מנקודת הראות שלה היא יצאה מכל הענין כשידה על העליונה. היא בזבזה ארבע מאות וחמישים לירות, ואלה איש לא יוכל לקחת ממנה בחזרה. אדם היוצא לגנוב לירה אחת, וזוכה מן ההפקר בארבע מאות וחמישים, אין לבו צר על כך שמנעו ממנו זכיה גדולה עוד יותר. מפיה נודע למשטרה על חיים ועל השעון. היא גם הקלה על המשטרה בחפושיה אחריו, בספרה שרק לפני יומיים הוא נדון לעשרה חדשי מאסר בבית משפט ירושלמי.

משטרת ירושלים שגרה את חיים לתל-אביב לבקשתו הדחופה של הממונה על חקירת הגנבה. חיים לא היה מעונין להוסיף חדשים רבים על עשרת חדשי מאסרו הטרי. הוא ספר לחוקריו שאת השעון קבל משלום כערבות לתשלום חוב של שלושים וחמש לירות ששלום חייב לו זה זמן רב.

כן ספר שלא היה לו מושג על היות השעון גנוב, ושלא היה לו יסוד לחשוד בכך. לדבריו הוא מצדו הפקיד את השעון במשרד נסיעות מסוים כערבות לתשלום ההוצאות הכרוכות בסדור נסיעה לחוץ לארץ, לבקור הורים.

מנהל משרד הנסיעות שהוזכר על ידי חיים בעדותו הסביר את פניו לחוקר המשטרה שבא לבקרו. הוא זכר את חיים וספר לחוקר שצעיר זה בא אליו לפני שבועות מספר ובקשו לטפל בסדור הנירות הדרושים לנסיעה לחוץ לארץ. על חשבון ההוצאות הוא שלם כמאה לירות אולם הדבר היה כרוך בהוצאה נוספת של סכום אשר לא היה בידו. הוא בקש ארכה של מספר שבועות לתשלום היתרה והמנהל הסכים לבקשתו. כעבור זמן מה הופיע חיים שנית, והתענין בהתקדמות הטפול. המנהל מסר לו שהתקדמות נוספת נמנעת בשל מחסור במזומנים הנחוצים לתשלום ההפרש במחיר כרטיס האניה, שעלה בינתיים. כן הוא הודיע לחיים שעליו לדאוג להשגת אשור מהמשטרה כי אין התנגדות לעזיבתו. חיים אמר שיטפל בעצמו בהשגת אשורה של המשטרה, ולשם הבטחת התשלום המגיע ממנו הוריד מידו שעון זהב עם שרשרת זהב ומסרו למנהל. "אני או ידידי בשם שלום, נבוא בימים הקרובים לפדותו במזומנים." - הבטיח.

המנהל מהר להשביע את סקרנותו של הסמל אשר בקש לראות את הפקדון, ואף להמציאו. הסמל מצדו לא התקשה בזהוי השעון שאת תאורו המפורט הוא זכר מן העיון בתיק המשטרה.

השעון צלל במעמקי כיס מכנסיו של הסמל, ועתה, עם הודע לבעל משרד הנסיעות הסבה האמיתית לבקור המשטרה הוא לא בקש אלא אשור בכתב על התפיסה. מבוקשו נתן לו, והשנים נפרדו עטורי חיוכים.

המתלוננת הובהלה למשטרה תוך שעות ספורות. לא היה קץ לאשרה, אם כי קשה היה לה להבליג על הכאב שבאבדן היקרה שבטבעותיה. בימים ההם אפשר היה לקנות בתמורתה מכונת כביסה ומכשיר טלויזיה.. אולם גם היא וגם המשטרה קוו אז עדיין שסימה תשוכנע במשך הזמן לגלות את הכתובת של קונה הטבעת, ובתקוה זאת התנחמו הכל.

ואכן כשהחבריה הופיעו למשפט בפני, סימה - נאשמת בגנבה, וחבריה נאשמים בקבלה לרשותם של רכוש גנוב ביודעין, נסיתי גם אנוכי לתרום תרומה לקראת השבתה של הטבעת החסרה.

בתום פרשת העדויות מטעם הקטיגוריה, משהגיע תורם של הנאשמים להעיד לטובת עצמם, הם בחרו בקו הגנה המיוסד על הודעה בעובדות והכחשת המניעים הפליליים.

מתוך הגנתה של סימה הבינותי שהיא לא הודתה באשמה מיד בתחילת המשפט משני טעמים: כדי למנוע אפשרות הבאתה כעד מטעם התביעה הכללית נגד שני חבריה, - וכדי לדחות ככל האפשר את הקץ. היא ודאי לא האמינה במידה כל שהיא של כנות בהיותה חפה מפשע. בעלותה על דוכן העדים, בתום פרשת הקטיגוריה, היא הוכיחה זאת, בחזרה על הודאתה במשטרה.

כששלום נתפס הוא לא הסס לספר למשטרה שסימה היתה זו שמסרה לו את התכשיטים ובקשתהו למכרם. בעקבות הודעתו זו היא נעצרה. בכל זאת עשתה סימה במשפט את הכל כדי לא להאלץ להעיד נגדו. אינני סובר שהיא פחדה מפניו. שמא אהבתהו עדיין במסתרי לבה? ייתכן. וגם ייתכן שבהטילה עליו את תפקיד המתווך היא ידעה שהוא לא יצליח מעולם לבצעו. ייתכן שמלכתחילה היא התכוונה להכשילו בדרך של “תמות נפשי עם פלישתים." זאת לא אדע. היא התימרה להתגונן בטענה שכוונתה לא היתה לגנוב תכשיטים ושעיניה היו נשואות אך ורק למספר לירות במזומנים "בשביל לאכול". היתה זו הגנה מצוצה מן האצבע, וברור לי שהיא לא השלתה את עצמה יותר ממני בערכה המשפטי. התנהגותה בתכשיטים לאחר שבאו לידיה השמיטה את הקרקע מתחתיה.

שלום העמיד פנים של שליח בתום לב, אשר לא היה לו מושג על הדרך הבלתי חוקית שבה הגיעו העדיים לידיה של סימה. לדבריו הוא התרה בה שאם יתברר שיש פה עיסקה בלתי כשרה הוא יגלה מיד כיצד הגיעה הסחורה לידיו. האמנתי בחלק השני של ספורו אך לא בחלקו הראשון.

חיים בקש לשכנעני שהוא קבל את השעון מידי שלום כערבון לתשלום חוב ששלום היה חייב לו, ותוך אמונה כנה שזהו רכושו האישי של שלום. הוא טען שהחוב היה שלושים וחמש לירות. לא האמנתי ששלום הוא מהאנשים שישלישו שעון זהב בשווי של מאות לירות כערבון לחוב שלא הגיע כדי ערכה של רצועת הזהב של אותו שעון.

שלושת הנאשמים הורשעו כל אחד בעבירה שיוחסה לו בגליון האישום, תוך דקות ספורות ממתן עדויותיהם.

הסמל ר. דרש ענש חמור וצטט עבירות קודמות. הוא הצביע על כך שטבעת יקרה לא החזרה לבעליה.

בחושבי את השעה כשרה לכך נסיתי עתה כוחי בפניה נרגשת לשארית מצפונם של הנאשמים. לדידי היתה הטבעת עצמה בעלת חשיבות משנית בלבד - אותי ענין הרבה יותר גלוי הדרך בה היא התגלגלה אחרי שעזבה את ידיה של סימה. בקשתי להתחקות על עקבותיהם של הסוחרים ברכוש גנוב, בראותי בהם נגע שעקירתו תביא בהכרח לחיסול השוק למרכלתם של הגנבים. צמצום שוק כזה היה מאלץ גנבים לא מעטים לחפש פרנסה אחרת.

לא תליתי תקוות רבות בפניתי זאת ולכן גם לא היתה אכזבתי רבה כאשר נתקלתי בקיר אטום של אדישות מצד שומעי.

לאחר מכן נסיתי את תכסיס האיום - ועלי להודות שבו תליתי תקוות גדולות יותר. המומנט הפסיכולוגי התאים לכך. עמדתי עתה לחרוץ את דינם של הנאשמים וגורלם היה נתון בידי . . . ידעתי שהצלחתי לבנות לי כבר מוניטין בחוגים המקורבים לשלישיה שבפני, על ידי פצוץ כנופית הזנות ב״שטח הגדול״ ביפו ועל ידי הכנסת מוט בגלגלי הקואופרטיב של אנשי הכיס במחוז. ידעתי שאני רשאי לצפות לכך שאיום מצדי ישקל ברצינות. הצגתי בפני הנאשמים את המטבע על שני צדדיו, ועם נופפי בפניהם את הענש המכסימלי מזה - הבטחתי תמורת שתוף פעולה - הקלה נכרת מזה. מעולם לא נסוגתי מהבטחותי וגם זאת ידעו הנאשמים בודאי.

נחלתי מפלה לכל אורך החזית. תפיסתם הפרוורסית של ערכי כבוד והגינות באה דוקא עתה על בטויה, והם הראו סולידריות מופתית בשתיקתם.

חלקתי ביניהם תשעה־עשר חדשי מאסר באופן יחסי לותק שלהם בפלילים. סימה קבלה את הרוב; שלום בא אחריה, ולחיים הוספתי כמה חדשים על העשרה שקבל בירושלים רק לפני ימים ספורים. התכונתי לתת לשלישיה שהות מספקת להרהר בשאלה הנדושה באיזו מידה משתלם הפשע. מאז לא זימן לנו הגורל פגישה נוספת, ולכן לא אוכל, לצערי, לספר לכם לאיזה מסקנות הם הגיעו בהרהוריהם.